רע"א 10887/04 שמואל אריאלי ,עו"ד נ. גלובוס פבלישר עתונות(1983)בע"מ

המשיבים חויבו לשלם למבקש פיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין פרסום לשון הרע. תחילה חויבו המשיבים, בבית משפט השלום, בפיצוי גבוה יותר (200,000 ש"ח) אולם בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבים והפחית את סכום הפיצוי לסך של 50,000 ש"ח, תוך חיוב המבקש בהשבת הסכומים ששולמו לו מעבר לסך האמור. בקשת רשות ערעור, שהוגשה לבית משפט זה, נדחתה. המשיבים פנו לבית המשפט המחוזי ב"בקשה להבהרת פסק דין, ולחלופין בקשה לתיקון טעות סופר". לבקשתם, הבהיר בית המשפט המחוזי כי הסכום של 50,000 ש"ח יחושב מיום פסק-הדין בערעור (ולא מיום פסק-הדין בערכאה הדיונית). על החלטה זו לא השיג המבקש. המשיבים הגישו פסיקתא לחתימתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט הורה על הגשת פסיקתא מתוקנת, אשר "לא תכלול את השבת ההוצאות ושכה"ט בערכאה הדיונית". בית המשפט ציין כי "בכפוף לכך תאושר הפסיקתא שתוגש מתוקנת". לפי הפסיקתא המתוקנת שהוגשה לבית המשפט המחוזי, נותר חוב של המבקש בשיעור 44,028 ש"ח (אין מחלוקת כי המבקש שילם עוד קודם לכן סכום מסוים כהשבה). בית המשפט המחוזי נתן פסיקתא על-פי המבוקש, ומכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו.

המבקש סבור, כי במתן הפסיקתא חרג בית המשפט המחוזי מסמכותו לפי תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ולמעשה נתן פסק-דין כספי בעניין ההשבה.

דין הבקשה להידחות. הבקשה שבפני מופנית אך ורק כנגד הפסיקתא. כנגד החלטות קודמות של בית המשפט המחוזי לא הוגש ערעור. עניין ההשבה אינו יכול להיות שנוי עוד במחלוקת (והמבקש אף השיב סכום מסוים), וכך גם ההחלטה לפיה סכום הפיצוי של 50,000 ש"ח יחושב מיום פסק-הדין בערעור וההחלטה בדבר הגשת פסיקתא מתוקנת. ואכן, המבקש מכוון את בקשת רשות הערעור אך ורק כנגד הפסיקתא. במצב שנוצר, יכול המבקש להלין, לכל היותר, על אופן החישוב שבא לשקף את ההחלטות הקודמות שניתנו. דא עקא, שהמבקש אינו מציג (ולא הציג) כל חישוב חלופי, וטענותיו בעניין זה אינן מגלות עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. מכל מקום, תרופתו של המבקש בפנייה לבית-המשפט המחוזי ולא בערעור לבית-משפט זה.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.