רע"א 1093/11 יצחקניא,גולדברג ושות ' ,עורכי דין נ. דוד שילוח

1.

המבקשים, שהינם עורכי דין, התקשרו בשנת 2000 בהסכם שכר טרחה עם אדם בשם אלי ארוך (להלן - ארוך ) לעניין

הליך בוררות שניהל ארוך נגד כלל פיננסים ניהול בע"מ וכלל פיננסים בטוחה ניהול השקעות בע"מ (להלן יחד - כלל ). לפי הנטען, המשיב סייע לארוך בניהול ההליך, והוא אף זה שיזם את הקשר בין המבקשים לבין ארוך. בהסכם שכר הטרחה בין המבקשים לארוך נקבע, כי המבקשים יהיו זכאים לקבל 23.5% מכל תגמול שיקבל ארוך בפסק הבוררות או בהסכם פשרה במסגרת הליך הבוררות. ביום 17.11.2001 ביקש ארוך להפסיק את ייצוגו על ידי המבקשים. בעקבות זאת, הגישו המבקשים תביעה נגד ארוך, בטענה כי הפסיק את הייצוג שלא בתום-לב. יצוין, כי ביום 12.2.2006 ניתן פסק הבוררות, בו נקבע כי על כלל לשלם לארוך סכום של כ-95 מיליון ש"ח. ביום 17.7.2006 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה שהגישו המבקשים נגד ארוך. בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי על ארוך לשלם למבקשים את שכר הטרחה שנקבע בהסכם. שני הצדדים ערערו על פסק הדין, אך בסופו של דבר הגיעו להסדר מוסכם. לפי ההסדר יהיו המבקשים זכאים לקבל שכר טרחה בסך 1.5 מיליון ש"ח. הסדר זה נלווה להסדר פשרה בין ארוך לכלל, במסגרתו נקבע כי פסק הבוררות יבוטל, וארוך יקבל 9.2 מיליון ש"ח.

2.

ביטול פסק הבוררות נבע ככל הנראה, בין היתר, ממידע שהעביר המשיב לכלל, נוכח סכסוך שהתעורר בינו לבין ארוך. כלל והמשיב הסכימו, כי אם יביא המידע לביטול פסק הבוררות תשלם כלל למשיב סך של 21 מיליון ש"ח. ביום 12.2.2009 הגישו המבקשים תביעה לסעד הצהרתי נגד המשיב, בטענה כי הם זכאים לקבלת 23.5% מהסכום שעתיד המשיב לקבל מכלל. כן נתבקש צו מניעה זמני המורה לכלל להימנע מלהעביר את הסכום למשיב. ביום 4.1.2011 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' בכר) את הבקשה למתן צו מניעה זמני. על החלטה זו משיגים המבקשים במסגרת הבקשה שלפניי.

3.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. בית המשפט המחוזי נדרש בפירוט לכל ואחת מטענות המבקשים ומצא, כי אין בהן כדי לבסס זכות לכאורה לקבלת הסעד. אינני רואה מקום להתערב במסקנותיו. אכן, מאחר שהמבקשים ערכו את הסכם שכר הטרחה עם ארוך בלבד, קיים קושי ממשי בקביעה כי הם זכאים לגבות שכר טרחה גם מהמשיב. זאת, בפרט ככל ששכר הטרחה מתייחס לתגמולים שהגיעו אל המשיב כתוצאה מההסדר שערך עם כלל. ער אני לכך, כי נוכח מצבו הכלכלי של המשיב, נוטה מאזן הנוחות לטובת המבקשים. ואולם, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי, סבור אני כי בנסיבות המקרה נוטה הכף לעבר דחיית הבקשה. זאת, מאחר שהמבקשים לא הצליחו להראות כי קיימת להם זכות לכאורה ברמה המינימלית הנדרשת לקבלת סעד זמני.

4.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בלא שנתבקשה תגובה.