רע"א 10943/07 אבנר יגאלי נ. טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים וסרקרוג , כהן

ושפירא ) מיום 22.11.07 בע"א 3270/06, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת ג'דעון) מיום 28.2.06 בה"פ 676/01.

ב.

המבקשים הם בני זוג נשואים. המשיב 2 הוא אחיו של המבקש 1. בנובמבר 1997, נחתם הסכם בין המבקשים לבין המשיב 2, לפיו נמכרה למבקשים, תמורת 280,000 דולר, דירה בנהריה. ההסכם קבע שהמבקשים שילמו למשיב 2 במעמד החתימה מקדמה בסך 100,000 דולר. בפועל, סכום זה לא שולם. הדירה לא נרשמה על שם המבקשים, לא נרשמה הערת אזהרה לטובתם, ולא ניתן דיווח על אודות העסקה לרשויות.

ג.

בראשית שנת 1998 נתנה המשיבה 1 (להלן הבנק ) למבקשים ולמשיב 2 הלוואה על סך 585,000 ש"ח, כנגד משכנתה שנרשמה לטובת הבנק על דירת המגורים של המבקשים בהרצליה. המבקשים חתמו על הוראה לבנק לפיה סכום ההלוואה יועבר לידי המשיב 2, וכך נעשה. במסגרת חוזה ההלוואה נרשם חשבון הבנק של המשיב 2 בתור החשבון שממנו תיפרע ההלוואה. עד לחודש מאי 1999 עמד המשיב 2 בתשלומי ההלוואה, אך מכאן ואילך חדל לשלם. הבנק שלח לו התראות שונות, ולבסוף פתח בהליכי מימוש המשכנתה ופינוי הדירה.

ד.

המבקשים עתרו בבית משפט השלום למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי המסמכים הנוגעים להלוואה בטלים, וכך גם המשכנתה שנרשמה לטובת הבנק. זאת בטענה כי החתימה על המסמכים היתה נגועה בהטעיה ובמרמה, ממספר טעמים: ראשית, לטענת המבקשים, לא ניתנו להם במהלך הליך החתימה על המסמכים הסברים מפורטים דיים לגבי מהות העסקה. שנית, נטען כי הבנק הבטיח שרק המשיב 2 הוא שישא בתשלום ההלוואה. שלישית, הבנק אישר את ההלוואה, כנטען, אף שידע כי אין למבקשים היכולת הכספית להשיב אותה, ואף שידע כי הסכם המכר שנערך בין המשיב 2 לבין המבקשים הוא (לפי הטענה) הסכם למראית עין בלבד.

ה.

בית משפט השלום דחה את התובענה. למסקנתו, "המבקשים ידעו על מה הם חותמים... משכון הדירה נעשה על ידם בהסכמה מלאה ומרצון חופשי" (פסקה 13 לפסק הדין). באשר לחוזה המכר שנכרת בין המבקשים לבין המשיב 2, קבע בית המשפט כי אכן מ דובר בחוזה למראית עין, אך לא מצא שהבנק אחראי בשל כך כלפי המערערים (ובפרט, לא מצא כי הבנק היה מעורב בעניין זה בקנוניה עם המשיב 2 שתכליתה הוצאת כספים במרמה מן המבקשים).

ו.

המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, בו שבו וטענו כי התנהלות הבנק במסגרת מתן ההלוואה עלתה כדי הטעיה ומרמה. המבקשים הדגישו בערעור את העובדה כי המשיב 2 הוא שיזם את עסקת ההלוואה. לטענתם, קשריו האישיים של המשיב 2 עם מנהלת סניף הבנק בו ניתנה ההלוואה הם שהביאו לכך שהבנק הסכים למתן ההלוואה חרף מצבם הכלכלי העגום של המערערים, ולמרות שחוזה המכר בין המשיב 2 לבין המבקשים היה פיקטיבי. עוד טענו המבקשים כי בהתנהלותו הפר הבנק חובת זהירות המוטלת על בנק כלפי לקוחותיו – בכך שהעניק למבקשים את ההלוואה מבלי לפרט את החבות שעשויה ההלוואה להטיל עליהם.

ז.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. אף שקיבל את המסקנה לפיה חוזה המכר בין המשיב 2 לבין המבקשים היה חוזה למראית עין, ציין בית המשפט שאין לכך חשיבות לעניין התוצאה, שכן "כך או אחרת... ברור הדבר, שהמערערים ידעו כי הם ממשכנים את דירת המגורים בהרצליה לצורך הבטחת פרעון ההלוואה" (פסקה 16 לפסק הדין). לפיכך, אף אם חוזה המכר הוא חוזה בטל, בהיותו חוזה למראית עין (מכח הוראתו של סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), חוזה ההלוואה מול הבנק הוא חוזה "אמיתי", אשר עומד בתקפו ומחייב את המבקשים. ועוד, קבע בית המשפט המחוזי שאף אם יש לראות את שני ההסכמים – הסכם המכר והסכם ההלוואה – כחוזה אחד, שכולו למראית עין, התוצאה תהיה בטלות החוזים וחיוב הצדדים בהשבה; משום כך אף תוצאה זו לא תועיל למבקשים, אשר יחויבו לפי דרך זו בהשבת כספי ההלוואה לבנק.

ח.

מכאן הבקשה הנוכחית. המבקשים חוזרים ומדגישים בבקשתם כי חוזה המכר היה חוזה למראית עין, וכי עובדה זו ידועה היתה לבנק, כנטען, בעת מתן ההלוואה. לפיכך, סבורים המבקשים כי בפנינו שאלה עקרונית, והיא דרך ההתנהלות הנדרשת מבנק אשר מתבקש להעניק הלוואה (המובטחת במשכנתה) על סמך חוזה מכר למראית עין. בשאלה זו, לטענת המערערים, יש להתחשב בחובות המוטלות על בנקים כלפי הציבור, חובות אשר מחייבות את הבנקים לשקול שיקולים החורגים משיקוליהם המסחריים.

ט.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, לרבות בהחלטות השיפוטיות הקודמות, אין בידי להיעתר לבקשה. אכן, איני מקל ראש בשאלה של הדרך בה על בנק לטפל בהלוואות, כולל בשאלה כיצד נדרשים לחוזה למראית עין, דבר הראוי לעיון לעת מצוא. ואולם, השאלה הדומיננטית – המהותית – העומדת במקרה דנא, כעולה גם מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, היא ידיעתם של המבקשים כי הם ממשכנים את דירת מגוריהם בהרצליה לשם פרעונה של הלוואה, אשר לגביה אין חולק כי ניתנה בפועל בחוזה אמיתי. המערערים לא יכלו לסבור כי אין להם כל מחויבות לגבי הלוואה זו; ואף כפי שכתב בית המשפט המחוזי, אפילו ראינו את שני החוזים – המכר וההלוואה – כחוזה אחד שנעשה למראית עין, חל היה דין ההשבה, והדרא קושיא לדוכתא וחזר חיוב למקומו.

י.

ונזכור כי אין ראיה שהבנק הפעיל לחץ על המערערים או הונה אותם, גם אם ניתן להציג סימן שאלה באשר לדרך הראויה לטפל בכגון דא. כל אלה אינם מאיינים את העובדה שמתוך יחסי משפחה הסכימו המבקשים לאשר הסכימו, ומנועים הם עתה להתנער מכך.

אשר על כן, ככל שיש עניין בשאלת היחס בין הסכם מכר למראית העין לבין חובות הבנק – לא היא הטעונה הכרעה כאן במהות, ועל כן לא אוכל – כאמור – להיעתר לבקשה.