רע"א 10953/04 קונסרי רביע נ. רשות הפיתוח באמצעות מנהל מקרקעי ישראל

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגן הנשיא השופט י' גרוס), אשר דחתה את בקשת המבקש לעכב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת ז' בוסתן) המורה על פינוי המבקש ממקרקעין אותם הוא מחזיק עד למיצוי הליכי הערעור.

2.חלקות המקרקעין נשוא הדיון מיועדות לשימוש חקלאי בלבד. בין המבקש למשיבה נחתם חוזה חכירה בשנת 1986 לגבי חלק מהחלקות. בהסכם צוין כי זכות החכירה ניתנת לצורך עיבודים חקלאיים בלבד. במשך שנים רבות עשה המבקש במקרקעין שימוש חורג בהיקף רחב: הוא השתמש במבנה תעשיה כמפעל ליצור מדרגות, וכן בנה שתי סככות, משרד וקראוון המשמש למגורי פועלים. בחלקים מהמקרקעין ובמקרקעין נוספים שאינם נכללים בחוזה החכירה הוא מפעיל שתי נגריות, מסגריה, מחסן ומפעל נוסף ליצור מדרגות. כן מופעל על ידי המבקש גן אירועים אשר עבורו נבנה מבנה שירותים. רק בחלק קטן של המקרקעין נותר פרדס.

3.ביום 24.4.1995, פנתה המשיבה למבקש במכתב התראה והורתה לו להפסיק את השימוש החורג בקרקע ולהרוס כל מבנה אשר הוקם לצורך שימוש כאמור. המבקש לא נענה לבקשה זו ולפיכך המשיבה הגישה תביעה לבית המשפט לקבלת צו מניעה אשר יחייב את המבקש להפסיק את השימוש בקרקע החורג מייעוד המקרקעין, ולהרוס את המבנים שהוקמו בניגוד לדין.

4.שש שנים לאחר הגשת התביעה ניתן פסק-דינו של בית משפט השלום אשר קיבל את התביעה בחלקה והורה למבקש להפסיק את השימושים החורגים במקרקעין ובמקרקעין הנוספים תוך 6 חודשים, וזאת למעט הנגרייה ועסק פחחות הרכב. בעניינם, ניתנה לו אורכה של 15 חודשים עד להפסקת השימוש החורג בהם.

5.על פסק הדין של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, ובעקבותיו ביקש את עיכוב ביצוע פסק הדין.

בית משפט השלום דחה את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה אף הוא בקשה דומה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

6.דין הבקשה להידחות. עניינה של הבקשה הוא פרטני, ואין בה כל היבט עקרוני כללי המצדיק דיון בערכאה שלישית. (רע"א 5206/04 הייב נ' מינהל מקרקעי ישראל ; ע"א 1343/97 סופר זול קינן את בייזמן בע"מ נ' ירמיהו עייני, חברה לבנין בע"מ ; רע"א 5931/98 אסלאן נ'

אשואח ).

7.מעבר לנדרש ייאמר כי גם לגופם של דברים אין להתערב בהחלטות הערכאות הקודמות שלא לעכב את ביצועו של פסק-דין הערכאה הראשונה עד להכרעה בערעור.

כלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת ביצוע החלטה עליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). המבקש במקרה זה לא הצביע על טעמים טובים המצדיקים עיכוב ביצועו של הפסק. סיכוייו של הערעור, על פניהם, אינם טובים במיוחד. אשר לקושי בהחזרת המצב לקדמותו, הצדק עם הגישה לפיה עניינו העיקרי של המבקש נכון לעת זו מצטמצם לשאלות בעלות אופי כספי-ממוני להבדיל מהיבט זכותו להמשיך בשימוש החורג בקרקע. בירור נושא הפיצוי, במידת הצורך, אינו צריך למנוע את סילוקם של המבנים החורגים כבר עתה, במיוחד לאור הזמן הרב שחלף מאז תחילת ההליכים. האינטרס הציבורי מצדיק את הסרתם של המבנים, ולא הועלה טעם מיוחד שיש בו כדי להצדיק סטייה מאינטרס זה. בנסיבות המקרה קיים ענין לציבור, המיוצג בידי מינהל מקרקעי המדינה, לעמוד על קיומו של הדין בעשיית שימוש במקרקעי ציבור ואינטרס ציבורי זה מצדיק ביצועו של פסק הדין בלא השהייה נוספת עד לגמר ההליכים בערעור (ע"א 8458/03 החברה הכלכלית אילת בע"מ נ' מדינת ישראל; בש"א 2966/96 עטיה נ' עירית תל-אביב, פד"י נ(1) 668, 671).

לאור האמור, הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה את הוצאות הבקשה בסך 7,000 ש"ח.