רע"א 1097/99 שאול בר נוי נ. מדינת ישראל

1.ביום 10.3.99 דחיתי את בקשת המבקש לקיום משפט חוזר. ביום 12.3.99 שלח המבקש בפקסימיליה בקשה לתיקון טעות שנפלה, לטענתו, בהחלטתי זו וכן בקשה להגשת תגובתו לחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה, תגובה שאותה לא הספיק להגיש בטרם נתתי את החלטתי. ביום 21.3.99 התקבלה בקשתו, על נספחיה, בבית המשפט העליון.

2.חרף העובדה שהחלטתי סיימה למעשה את ההליך וחרף העובדה שתקנות בית משפט (סדרי הדין במשפט חוזר), התשי"ז1957- (להלן: "התקנות") אינן מקנות למבקש זכות להגיב על חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה, לא מצאתי לנכון לדקדק עם העותר. זאת הן מחמת אופיו של הליך המשפט החוזר והן מחמת זאת שלא היה בידי המבקש להגיש את תגובתו עובר למתן החלטתי, נוכח הזמן הקצר שחלף מאז המצאת חוות הדעת ועד למתן החלטתי.

3.וזו תמצית טענותיו של המבקש בתגובתו: הבקשה למשפט חוזר לא הוגשה בחריגה מן הזמנים הקבועים בתקנות, שכן הוגשה תוך תשעים "ימי פעילות" (כהגדרת המבקש) מן המועד בו התגבשה סופית עמדת המבקש בסוגיה, מועד בו ניתן גזר דין בהליכים אחרים (שאינם נכללים בבקשה) נגד המבקש; הצגת רקע עובדתי רחב לבקשה, כמו גם כריכת מספר הליכים בצוותא, הם מחוייבי המציאות, נוכח טיב המטריה; עדויות עדי התביעה בפני הערכאות הראשונות היו שקריות על פניהן, נציגי התביעה העלו טענות כוזבות בפני הערכאות, סירובן של ערכאות הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאות התחתונות, וזאת בהסתמך על ההלכה הכללית לעניין אי התערבות בנסיבות אלו, מהווה, כשלעצמו, עיוות דין (לעניין זה, מעורר המבקש, ולו בשפה רפה, השערה, כי עיסוקו הקודם של אחד השופטים שדנו באחד מערעוריו גרם לו להימנע מהתערבות בממצאים הנוגעים לעדה מסויימת); המבקש הגיש תלונות וקובלנות נגד מקצת המתלוננות בעניינו, הסדר הטיעון בת"פ 208/93 ובת"פ 540/93 (הסדר במסגרתו הודה המבקש בעבירות של הטרדה, לפי סעיף 30 לחוק הבזק, התשמ"ב1982- ואיום, לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז1977-) מהווה עיוות דין, שכן עדויות המתלוננים באותם מקרים אינן מצביעות על ביצוע עבירה.

4.עיינתי בטענות המבקש בתגובתו ולא מצאתי בהן דבר שיש בו כדי להביא לשינוי החלטתי מיום 10.3.99. טענות המבקש לגוף הרשעותיו נטענו, בבסיסו של דבר, בבקשתו המקורית וזכו כבר להתייחסותי. העובדה שהמבקש אינו שותף לקביעותיהן של הערכאות שדנו בעניינו באשר למשקלן ולמהימנותן של הראיות נגדו, אינה עולה כדי עילה לקיום משפט חוזר. טענות המבקש באשר לפירכות וסתירות בראיות אלו (טענות שכבר הועלו בפני הערכאות) אינן מהוות "עובדות או ראיות" לעניין סעיף 31 (א) (2) לחוק בתי המשפט, [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (גם קטעי התכתובת המאוחרים להרשעותיו אינם מתייחסים לעבירות בהן הורשע אלא לטענותיו כלפי מקצת העדים - ואף מהם אין המבקש יכול להיבנות). ודאי שכך הוא הדבר באשר להרשעות המבקש שהושתתו על הודאתו; טענת המבקש באשר לאופן חישוב המועדים להגשת בקשה למשפט חוזר אינה יכולה להישמע. אמנם, כאמור בהחלטתי מיום 10.3.99, לא ביססתי את דחיית הבקשה על שיהויו של המבקש. אולם נוכח דברי המבקש, כאילו נמדד הזמן מן המועד בו גמר המבקש בדעתו להגיש בקשה למשפט חוזר (ולא מן המועד בו נודע לו דבר קיומה של עילה לקיום משפט חוזר, כדרישת תקנה 4 (א) לתקנות) ולמצער - ממועד התרחשותו של אירוע חיצוני שאינו נוגע במישרין לבקשה לדיון נוסף מצאתי לנכון להעמיד דברים על דיוקם ולקבוע, כי אין ממש בפרשנותו של המבקש לסוגיית מגבלת הזמן להגשת בקשה למשפט חוזר.

5.עם זאת, מצאתי לנכון, ולו על מנת להפיס את דעת המבקש, להיעתר לבקשה לתיקון טעות ולהורות על תיקון האמור בשורות 9-10 להחלטתי מיום 10.3.99, כך שבמקום: "כמו כן הורשע המבקש בכך שהטריד בטלפון את אחי גרושתו ואת אחד מידידיה ואף איים על האחרון", ייכתב: "כמו כן הורשע המבקש בכך שהטריד בטלפון את גיסו ואת אמו של אחד מידידי גרושתו ואף איים על האחרונה."

אין בתיקון זה כדי לשנות את תוצאת ההחלטה.