רע"א 10979/07 עלי עיד אלעמרני ואח' נ. מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא הנדל והשופטות דברת וצפת) מיום 2.12.07 בע"א 1073/06 בו דחה בית המשפט את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (סגן הנשיא - כתארו אז - יעקב) מיום 17.4.06 בתיק א 1867/95.

ב.

בבית משפט השלום בבאר שבע הגישה המשיבה תביעה לפינוי וסילוק ידם של המבקשים ממקרקעין מוסדרים בשטחה של המועצה האזורית הערבה התיכונה, הרשומים בבעלותה של המדינה. המבקשים טענו מנגד - כי רישום המקרקעין נעשה שלא כדין כיוון שהמדינה ביצעה את הרישום מבלי לשמוע את טענתם כי הם מתגוררים בשטח עוד קודם לקום המדינה, וכי הגישו בקשה לרשום את המקרקעין על שמם וסברו עד למועד הגשת התביעה שבקשתם נדונה. עוד נטען כי בשנת 1976 הגיע למקרקעין איש המינהל לצורך הגעה להסדר עם המבקשים, דבר שיצר אצלם מצג שווא כאילו המקרקעין אינו רשום על שם המשיבה. בית משפט השלום דחה את טענות המבקשים וקבע כי אין בהן בכדי לערער את אמינות רישום הבעלות, וכי המדינה רכשה את מלוא הזכויות בקרקע. בנוסף קבע בית המשפט כי שליח המשיבה לא הועד לצורך חיזוק טענתם של הנתבעים, ולכן אין בידיו לקבל את טענת הנתבעים הנוגעת לו.

ג.

נגד פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. טענותיהם העיקריות של המבקשים בערעור היו כי בית משפט השלום לא דן בטענת התיישנות, ושניתנה להם רשות מגורמי מדינה שונים להתגורר במקום ועל כן אינם פולשים. המשיבה טענה כי טענות אלה לא נטענו בבית משפט השלום, וכי גם הראיות המעידות לטענת המבקשים על אישור הרשויות לא הוצגו בפניו - ומשכך אין מקום לצרפן לערעור. בעקבות תגובת המשיבה הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לצירוף ראיה שמעידה, לטענתם, על הסכמת הרשויות למגוריהם במקרקעין. בית המשפט המחוזי דחה הן את הבקשה והן את הערעור, מן הטעם שטענותיהם של המבקשים בערעור משנות את חזית המחלוקת בין הצדדים ומשמעות קבלתן היא פתיחת התיק מחדש, כאשר כל החומר הרלבנטי היה גלוי וידוע לפני המבקשים עוד קודם לדיון בבית משפט השלום. כנגד פסק הדין הוגשה הבקשה הנוכחית. יוסף, כי המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, וביום 17.1.08 קבע בית המשפט המחוזי (השופטת דברת) כי המבקשים יפנו את המקרקעין, אך מבנים שאינם ניתנים לפירוק ושלא ניתן נגדם צו הריסה לא ייהרסו עד לסיום ההליכים בבית משפט זה, אלא אם קיים או יינתן פסק דין להריסה בערכאה אחרת.

ד.

(1) עיקרי טענותיהם של המבקשים בבקשה הנוכחית, המפורטת מאוד, הם כי טענותיהם בבית המשפט המחוזי נטענו גם בפני בית משפט השלום, וכי שגה בית משפט השלום כשלא דן בהן. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את בקשתם להוספת ראיה, מאחר שאין בבקשה הרחבת חזית ביחס לדיון בבית משפט השלום.

(2) ביום 25.3.08 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, בטענה כי מאזן הנוחות וסיכויי הערעור נוטים לטובתם.

ה.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה השונים לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. אין היא באה בגדרי המקרים שבהם תישקל רשות לערעור בגלגול שלישי, אשר בהם רכיבים המעוררים שאלות מחוץ למחלוקת הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) .

ו.

הטעם המהותי, העיקרי, כפי שציינו בית משפט השלום וכן בית המשפט המחוזי, הוא הסדר המקרקעין, החוזר אחורנית לשנת 1968 ואשר יש ליתן את מלוא המשקל לסופיותו. בית משפט השלום ציטט את דברי השופט (כתארו אז) מצא בע"א 3701/93 אל הוזייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1994), שנסמכו על סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, תשכ"ט – 1969, שלפיו "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". אין ראיות של ממש באשר לטיב שליחותו של איש המינהל מ-1976, אך אין היא מעלה או מורידה באופן מהותי לנושא בו עסקינן; יתכן כי היתה כוונה להגיע לפינוי מוסכם ברוח החלטות הממשלה מאותה תקופה, אך אין בכך כדי לפגוע בהסדר המקרקעין. על כן צדק בית משפט השלום שעה שלא נעתר להגנת המבקשים. יתר על כן, משהגישו המבקשים ב-1976 (שמונה שנים אחרי ההסדר) בקשה לרישום המקרקעין על שמם והגיע איש המינהל למקרקעין, נמסר להם כי הקרקע רשומה על שם המדינה, כעולה מקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. מעבר לכך, המדובר בנושא מוכר מזה שנים בשיח הישראלי, המבקשים אינם חלילה כאילם לא יפצה פיו, והיו בידם איפוא עשרות שנים לטיפול בטענותיהם. והנה, גם משהעלו בהליך הנוכחי את טענתם נוכח תביעת הפינוי, התמקדו בבעלות ולא בנושאים אחרים - אלה הועלו לאמיתם בערעור בלבד. עם כל ההבנה לתחושת אנשים שדרו שנים רבות במקום והרשויות לא מיהרו בפעולתן, אין בכך כדי ליצור זכויות בעלות, ואם ניתנה בצורה זו או אחרת במשתמע רשות – ואיני קובע כמובן דבר בעניין זה - הרי זו אינה בלתי הדירה, כנודע.

ז.

אף טענת התיישנות יש לטעון במועד, והיא לא נטענה, כפי שצוין, באופן ברור וכראוי. הוא הדין לטענת הרשות ואופיה של זו. המבקשים, במאמץ לפתוח את ההתדיינות מחדש, מגייסים כל בדל אמירה בכתבי הטענות של הצדדים לעניין ההתישנות, הראיות הנוספות וכדומה, ומכבירים פרשנות שעניינה החזרת הגלגל לאחור - אך הדבר אינו בגדר האפשר בגלגול שלישי, וגם ספק רב אם הוא מועיל להם לגופו; התביעה בבית משפט השלום התמקדה בטענת בעלות.

ובאשר לראיות החדשות שמתבקשת הגשתן, אין חולק כי הללו היו בידי המבקשים בטרם הוגשה תביעתם לבית משפט השלום, ועל כן אין טעם מבורר לקבלתן עתה, כפי שציין בית המשפט המחוזי; אך בסופו של דבר, אף לגופן, עניינן אינו בעלות אלא טענת רשות, ואין עולה מהן רשות בלתי הדירה.

ח.

כללם של דברים, הבקשה עותרת להתחיל מבראשית את הטיפול בתיק, ולכך אין מקום להיעתר. ולבסוף, אינני מביע דעה בשאלה של פיצויים מטעם המדינה, אף כי נתתי לבי לכך שבהחלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 17.1.08 (בש"א 7719/07) ציין בית המשפט המחוזי את הודעת המדינה, כי ישנם מקרקעין שהוצעו למבקשים כתחליף וכן הוצע להם פיצוי וסירבו. הדעת נותנת, בלי שאביע כמובן דעה קונקרטית מהיעדר ידיעה, כי על אלה לא אבד הכלח.

ט.

כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.