רע"א 1108/99 שפרה מלאך נ. משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ

המבקשת היא בעלת הזכויות בדירה ברחוב גרינברג 17 בתל-אביב (להלן: הדירה), שנרכשה על-ידיה מחברת בנייה (להלן: חברת אזורים), כאשר בתקופה הרלוואנטית לבקשה שבפניי היתה האחרונה רשומה כבעלת הזכויות בדירה. המשיבה 2 (להלן: החברה), שהמבקשת והמשיב 3 הם בעלי מניותיה ומנהליה, ביקשה מן המשיב 1 (להלן: הבנק) הלוואה בסך 1,260,000 ש"ח לרכישת נכס מסחרי. לפיכך נחתם חוזה הלוואה בין הבנק מצד אחד, לבין המבקשת והחברה מצד שני, במסגרתו ניתנה התחייבות החברה לשיעבוד הנכס המסחרי וכן התחייבות המבקשת לשיעבוד הדירה, וכל זאת לטובת הבנק. על-מנת לרשום שיעבוד על הדירה, פנתה המבקשת לחברת אזורים וזו התחייבה לרשום לטובת הבנק את השיעבוד על הדירה, כנגד תשלום יתרת חובה של המבקשת לחברת אזורים, בסך 180,000 ש"ח. המבקשת אף חתמה על אישור קבלת סכום ההלוואה מן הבנק באופן מפוצל, כך שסכום של 180,000 ש"ח הועבר מן הבנק ישירות לחברת אזורים, והיתרה הועברה לרכישת הנכס המסחרי.

על-מנת שהחברה תוכל לקבל הלוואה נוספת מן הבנק על סך 75,000 ש"ח, חזרו הצדדים וחתמו על חוזה הלוואה שני, שבגידרו התחייבה המבקשת כי יוטל שיעבוד שני על הדירה. בכדי לאפשר את רישומו של שיעבוד זה, שלחה המבקשת מכתב לחברת אזורים, שבו ביקשה כי חברת אזורים תתחייב לשעבד את הזכויות בדירה לטובת הבנק (בשיעבוד שני).

בשני חוזי ההלוואה המודפסים מטעם הבנק, שבמסגרתם התחייבה כלפיו המבקשת הן בכשירותה כמנהלת החברה, הן בכשירותה כבעלת הזכויות בדירה, הוספו סעיפים בכתב-יד המפרטים את התחייבות המבקשת לשעבד את דירתה לטובת הבנק. על חוזים אלו חתמה המבקשת בכשירותה כמנהלת החברה, אולם על המסמכים חסרה לכאורה חתימתה כבעלת הזכויות בדירה. בחוזה ההלוואה השני מופיעות חתימות הצדדים רק בסוף המסמך (שוב, לכאורה ללא חתימת המבקשת בכשירותה כבעלת הזכויות בדירה), כך שחסרות גם החתימות בסמוך לסעיפים שהוספו בכתב-יד.

משחדלה החברה לשלם את החזרי ההלוואות שנטלה, ביקש הבנק לממש את השיעבודים שנרשמו לטובתו על דירת המבקשת ופתח בהליכי הוצאה-לפועל כנגד המבקשת.

על-כן הגישה המבקשת תובענה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כנגד הבנק, בגידרה ביקשה כי יוצהר, שהעדר חתימותיה כבעלת הזכויות בדירה על חוזי ההלוואה עם הבנק שולל את תוקף השיעבודים שנרשמו על זכויות אלו. במסגרת התובענה עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני שיאסור על הבנק לממש את השיעבוד שנרשם לטובתו על זכויותיה בדירה. המבקשת טענה, כי לא הסכימה מעולם לשעבד את דירתה וכי המשיב 3 - עימו היא מצויה כעת בסכסוך - הוא זה שרשם שיעבוד על זכויותיה בדירה ואף החתים אותה על חוזי ההלוואה שלא בפני פקיד הבנק.

בית-המשפט המחוזי (השופט יהודה זפט) דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני כנגד הבנק, וקבע כי סיכויי המבקשת לזכות בתובענתה קלושים. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין לקבל את גירסת המבקשת והוסיף, כי הראיות להסכמת המבקשת לשיעבוד דירתה כבטוחה להלוואות שניטלו על-ידי החברה מצויות בחתימת המבקשת על חוזי ההלוואה, שנעשתה בכשירותה כמנהלת בחברה; ובחתימתה על אישור קבלת ההלוואה הראשונה בשני תשלומים. לגבי ההלוואה בסך 75,000 ש"ח קבע עוד בית-המשפט המחוזי, כי המבקשת הסכימה לשיעבוד זכויותיה בדירה לטובת הבנק וכי המכתב שהפנתה המבקשת לחברת אזורים מלמד על הסכמתה זו. לבסוף פסק בית-המשפט המחוזי הוצאות בסך 20,000 ש"ח כנגד המבקשת.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגידרה חזרה המבקשת על טענותיה בפני בית-המשפט המחוזי. לחלופין טענה המבקשת, כי ראוי היה לפסוק סכום הוצאות נמוך יותר. לעומתה, הבנק תמך יתדותיו בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

דין הבקשה להידחות.

גירסת המבקשת, לפיה לא הסכימה מעולם לשיעבוד זכויותיה בדירה לטובת הבנק וזאת כנגד אף אחת מן ההלוואות שניתנו לחברה, נסתרת, על-פניה, לנוכח הראיות. מנגד, המבקשת לא הציגה ולו ראשית ראייה שתתמוך בגירסתה.

בנסיבות אלו, על אף שמאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לכאורה לטובת המבקשת, יש לאפשר לבנק לממש את השיעבודים שנרשמו לטובתו, ועל-כל-פנים אם תזכה המבקשת בתביעתה יוכל הבנק לפצותה ולהחזיר על-ידי כך את המצב לקדמתו.

עיינתי אף בנימוקי המבקשת להקטנת סכום ההוצאות שנפסק שכנגדה בבית-המשפט המחוזי, אך לא מצאתי בהם כל סיבה לחרוג מן הכלל שלפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בסכום ההוצאות שפסקה הערכאה הראשונה.

אשר-על-כן אני דוחה את הבקשה.