רע"א 11198/07 צבי דוליצקי נ. קצין התגמולים

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים א' ש' שילה, א' דודקביץ ומ' יפרח ) מיום 13.11.07 בע"א 3823-08-07, לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: החוק ), בו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי החוק (כבוד השופטת ש' יעקובוביץ, ד"ר קרפל ועו"ד שגיב ) בעניין אחוזי הנכות שנפסקו לו בשל נכותו הנפשית.

1.

המבקש, יליד 1972, התגייס ביום 23.7.90 לשירות חובה ונקבע לו פרופיל רפואי 97. המבקש שובץ לחטיבת גולני ועבר הכשרה של טירונות, קורס מ"כים, שירות בקו ואימון. לאחר מכן שובץ המבקש לגדוד 51 של החטיבה. במהלך השירות עבר המבקש עבירות משמעת אחדות, לרבות נפקדות ועריקות, בגינן נשפט ונכלא מספר פעמים. בשלב מסוים נפלט המבקש מן החטיבה ועבר לשרת בבסיס הקריה בתל-אביב.

בתקופת מאסרו, בחודש פברואר 1994, עבר המבקש התקף פסיכוטי בעקבותיו הופנה לקצין בריאות נפש שהמליץ להוריד את הפרופיל הצבאי שלו ל-21 וקבע כי המבקש אינו כשיר לשירות הצבאי. ביום 13.3.94 התייצב המבקש בפני ועדה רפואית שקיבלה את עמדת קצין בריאות הנפש וביום 11.5.94 שוחרר המבקש מן השירות. מספר שנים לאחר שחרורו אובחן המבקש כחולה במחלת הסכיזופרניה.

2.

ביום 20.8.01 הגיש המבקש תביעה לקצין התגמולים בה ביקש להכיר בו כמי שלקה במחלת נפש תוך ועקב שירותו הצבאי לפי החוק. תביעת המבקש נתקבלה ונקבע כי דרגת נכותו הכוללת של המבקש הינה 70% וכי שליש מתוכם יש לזקוף לשירותו הצבאי. בהחלטתו זו הסתמך קצין התגמולים על החלטת הוועדה הרפואית שבדקה את המבקש ביום 26.5.02.

3.

המבקש ערער על החלטת קצין התגמולים לועדת הערעורים שלפי החוק. שני הצדדים, המבקש והמשיב, הסתמכו על חוות דעת רפואית – המבקש הסתמך על חוות דעתו של פרופ' עמיחי לוי מיום 14.9.03 והמשיב הסתמך על חוות דעתו של פרופ' רוברטו מסטר מיום 3.3.02, היא חוות הדעת שהונחה עוד לפני הוועדה הרפואית. בנוסף הוגש מטעמו של המבקש תצהיר לתמיכת התשתית העובדתית של טענותיו ובפרט לתנאי השירות בהם היה, כך לטענתו, לגרום להתדרדרות במצבו הנפשי ולפרוץ מחלתו.

4.

בחוות דעתו של פרופ' לוי, מטעמו של המבקש, נקבע כי שיעור נכותו בשל סכיזופרניה הוא 100%, כשהנכות כולה נגרמה בשל שירותו הצבאי. מסקנתו של פרופ' לוי התבססה על

טיעונו של המבקש כי תנאי השירות הצבאי ולחציו הם שגרמו למחלה, הגם שזו אובחנה בשלב מאוחר יותר. פרופ' לוי הצביע על שני אירועים טראומטיים שהתרחשו במהלך שירותו הצבאי של המבקש

– האירוע האחד , חקירת המבקש על ידי המשטרה הצבאית בסוף

שנת 1991, אז הואשם בנטילת סמים. במסגרת חקירה זו, כך הוסף ונטען, נשאל המבקש לשמות חבריו (באופן כללי, ולא בהכרח לחברים הקשורים בסמים) ולאחר שאלו נחקרו בחשד לצריכת סמים, יצא למבקש שם של מלשן בקרב חבריו אשר התרחקו ממנו. בסופו של דבר, כך נטען, לא העלתה החקירה דבר אך מכאן ואילך החלה התדרדרותו של המבקש והוא נעדר מן השירות, נכלא, חווה יחס קשה בכלא והועבר לשמש עובד

רס"ר.

האירוע השני היה לחץ שחווה המבקש מאחר שלא יכול היה לבקר את אביו, שלקה במחלת לב במהלך השירות הצבאי, ולתמוך בו. לכך התווסף, כך נטען, האירוע בו

נלקח

המבקש באזיקים מביתו יומיים לאחר השלושים למותו של אביו.

במהלך חקירתו אישר פרופ' לוי כי לא מצא בכתובים אישור לטראומטיות של חקירת המשטרה הצבאית על המבקש. פרופ' לוי אף הודה כי אין הוא אומר שהייתה התנכלות מכוונת למבקש וכי אין הוא יכול להצביע על אירוע ספציפי שגרם לפרוץ המחלה. בנוסף אישר פרופ' לוי כי יכול להיות קשר בין סמים ובין מחלות פסיכוטיות. למרות זאת עמד פרופ' לוי על טענתו כי אין להביא את אירוע מותו של האב כגורם להתדרדרותו הנפשית של המבקש ועמד על חוות דעתו ועל הקביעה בה כי הנכות כולה מקורה בתנאי שירותו הצבאי.

5.

מצד המשיב, עמדו שתי חוות דעת מטעם פרופ' מסטר. בחוות דעתו הראשונה הביע פרופ' מסטר את סברתו כי שלושה גורמים

שונים הביאו למחלת הסכיזופרניה אצל המבקש – הגורם הראשון, חוויותיו של המבקש מן

השירות הצבאי. כלומר נפקדויותיו ועונשי המאסר שנגזרו עליו בשל כך. הגורם השני , מחלתו ופטירתו של אביו, ו הגורם השלישי , פטירת

חברתו של המבקש ממחלת הסרטן, כפי שסיפר המבקש בעת חקירתו במשטרה הצבאית ואף לאחר מכן. נקבע כי "תנאי השירות" "תרמו" כ-50% למצב הדיכאוני שבשלו שוחרר המבקש מן הצבא וכי משקלם כגורם למחלת הסכיזופרניה שהתגלתה מאוחר יותר עולה לכדי שליש. במסגרת חוות דעת משלימה אותה נתן פרופ' מסטר ביום 20.11.03, במענה לחוות דעתו של פרופ' לוי, הוסיף פרופ' מסטר וציין כי מתיקו של המבקש עולה כי במהלך

שירותו הצבאי השתמש המבקש בסמים וצרך אלכוהול בכמויות גדולות. השימוש המתמשך והכבד

תרם אף הוא, כך סבר פרופ' מסטר, להפרעותיו של המבקש.

במהלך חקירתו הנגדית, ולאחר שנתבקש פרופ' מסטר להניח כי טענת המבקש על מותה הטראגי של חברתו של המבקש מסרטן אינה נכונה, הסכים פרופ' מסטר לראות בגורמים הצבאיים ככאלו

שתרמו למצב הדכאוני של המבקש בשיעור של שני שליש (במקום 50% כאמור בחוות דעתו). עם זאת עמד פרופ' מסטר על קביעתו הראשונית לעניין השפעת "תנאי השירות" על מחלת הסכיזופרניה בשיעור של שליש.

6.

במסגרת חקירת המבקש על תצהירו לפני ועדת הערעורים, הובהר כי למבקש לא הייתה חברה שנפטרה ממחלת הסרטן וכי סיפור זה עלה, כך לטענת המבקש, כאשר ביקש למצוא מפלט מן החקירה המשטרתית ולאחר מכן, על מנת לעורר רחמים. עוד הודה המבקש כי טענתו למצב כלכלי קשה בבית, לאחר מות אביו, עלה במסגרת ניסיונו להשתחרר מהשירות, למרות שלא היה ממש גם בסיפור זה. עוד הובהר במסגרת חקירת המבקש על תצהירו, כי חקירתו במשטרה הצבאית, שנמשכה כשעה, לא הייתה מעליבה או משפילה, ולכל הפחות לא הוכח כי הייתה כזו. המבקש גם לא ידע להסביר מדוע לא ציין את סיפור חקירתו ואת הטראומטיות של החקירה, כטענתו, עוד במסגרת תצהירו והעלה אותה רק לאחר החלטת המשיב מיום 13.6.02 ולאחר שכבר הוגש הערעור מטעמו, במסגרת חוות הדעת של המומחה מטעמו. בנוסף ציין המבקש בחקירתו את רגשי האשם שחש עקב מות אביו.

7.

ועדת הערעורים קיבלה באופן חלקי את ערעורו של המבקש על החלטת המשיב מיום 13.6.02 וקבעה כי שיעור תרומתם של "תנאי השירות" של המבקש למחלת הסכיזופרניה בה לקה גבוה מזה שנקבע על ידי הוועדה הרפואית ועומד על 50%. הוועדה העדיפה את חוות דעתו של פרופ' מסטר, לפיה מחלת הסכיזופרניה של המבקש נגרמה משילובם של גורמים אחדים – צבאיים (תנאי השירות לרבות הנפקדויות והכליאות החוזרות) וחוץ-צבאיים (מתח שמקורו משפחתי ושימוש באלכוהול ובסמים). עם זאת קבעה הוועדה כי שיעור תרומתם של "תנאי השירות" גבוה מזה שקבע פרופ' מסטר,

זאת על יסוד עדותו של פרופ' מסטר עצמו, אשר מצא כי יש לראות בתרומת "תנאי השירות" למצב הדכאוני בשיעור של 50%. וכן בשים לב לקביעתו כי המצב הנפשי של המבקש בעת שחרורו "תרם תרומה משמעותית לפרוץ מחלת הסכיזופרניה".

את קביעתה זו, כמו גם את העדפת חוות דעתו של פרופ' מסטר ביססה ועדת הערעורים, בין היתר, על כך שאמינותו של המבקש נמצאה נמוכה ועל דחיית טענות המבקש בעניין חקירת מצ"ח והשלכותיה, בין היתר, בהיותה טענה כבושה. הוועדה הוסיפה וקבעה כי המבקש היה נתון במתח רב בשל מחלת אביו, פטירתו והמצב הכלכלי בבית וצרך אלכוהול באופן מופרז במהלך שירותו, אך עם זאת קיבלה את טענתו כי בדה את סיפור מותה של חברתו מליבו.

8.

בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי השיג המבקש על קביעת הוועדה. בערעורו טען המבקש כי חקירת מצ"ח והשלכותיה עליו לאחר מכן, הן שגרמו למחלת הנפש בה לקה באופן בלעדי. בין היתר ציין המבקש את יחסם הרע של חבריו כלפיו, אשר ראו בו מלשן. עוד הוסיף המבקש וסמך את טענתו להשלכות תנאי שירותו על מכתבים ששלח להוריו עליהם חתם "מבנכם הסובל" או "מבנכם הזקן" ועל מכתב בו כתב כי חשב שהוא עומד להתמוטט בעקבות החלטת המג"ד לשלוח אותו בחזרה לכלא. לטענת המבקש טעתה הוועדה כשהתעלמה ממכתבים אלו. המבקש ציין עוד כי תיק החקירה בעניינו לא נמצא וכי העדרו של התיק צריך לפעול לטובתו. המבקש הוסיף וציין כי לפטירת אביו לא היה משקל כלשהו בהתפרצות מחלת הנפש ולפיכך תנאי השירות תרמו תרומה מלאה למחלה. בעניין זה סבור המבקש כי יש לאמץ את חוות הדעת של פרופ' לוי שהובאה מטעמו. עוד טען המבקש כי חוות דעתו של פרופ' מסטר לא מבהירה מדוע יש קשר בין פטירת אביו ובין מחלתו ואף אינה מתייחסת לאירוע הטראומטי, כטענתו, של לכידתו יומיים לאחר תום "השלושים" למות אביו. עוד נטען כי ועדת הערעורים לא נימקה כדבעי את החלטתה להעדיף את חוות דעתו של פרופ' מסטר על פני חוות דעתו של פרופ' לוי. בנוסף ערער המבקש על ממצאי העובדה של הוועדה, בין היתר, בנוגע לאמינותו.

המשיב מצידו טען כי דין ערעורו של המבקש להידחות מאחר שהוא מבוסס על ממצאי עובדה, בהם אין נוהגת ערכאת ערעור להתערב. בפרט נטען כי צדקה הוועדה כאשר דחתה עובדתית את הטענה בדבר קיומן של השלכות כלשהן לחקירת מצ"ח על המערער, אשר לא רק שהייתה טענה כבושה, אלא אף עמדה בסתירה לחוות הדעת מטעם המבקש. עוד נטען כי צדקה הוועדה בקביעות המהימנות שקבעה. כן הובהר כי משקבעה הוועדה שאין לחקירת מצ"ח השלכות על המערער, ממילא אין חשיבות לקיומו או להעדרו של תיק מצ"ח.

9.

בית המשפט המחוזי במחוז המרכז (כבוד השופטים א' ש' שילה, א' דודקביץ

ומ' יפרח ) דן בהרחבה בשאלה מהי "שאלה משפטית" ביחס לחוק, זאת נוכח סעיף 34(א) לחוק המורה:

"התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד."

לאחר שדן בהרחבה בשאלה זו הוסיף בית המשפט וקבע כי הטעמים שעליהם השתית המבקש את ערעורו הם עניינים שבעובדה, אשר ערכאת הערעור אינה מוסמכת לדון בהם. בית המשפט המחוזי ציין כי טענת המבקש בעניין קביעות המהימנות היא טענה עובדתית. גם הטענות באשר לחקירת מצ"ח ולהשלכותיה שנדחו על ידי הוועדה מאחר שהטענה הינה בגדר עדות כבושה שלא ניתן הסבר לכבישתה, נקבעו כטענות עובדתיות. עוד הוסיף בית המשפט וציין כי עם דחיית טענתו העובדתית של המבקש אין כל רלוונטיות להעדרו של תיק המצ"ח. גם טענתו של המבקש לאיתור ניצני מחלתו במכתביו להוריו, נדחתה, מאחר שנזנחה בסיכומיו.

בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי הוועדה היא ועדה מעורבת בה יושבים לצד השופט גם איש מקצוע בתחום הרפואה ומשפטן. משכך, כך נטען, לא ייטה בית המשפט להתערב בקביעותיה של הוועדה. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם העדפת חוות דעת אחת על רעותה, נקבעה כבר בפסיקה, כעניין עובדתי. משכך ומאחר שועדת הערעורים נימקה את העדפתה במידה מספקת, אין מקום להתערב בהכרעת הוועדה.

10.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשה זו טוען המבקש כי לא נשללה טענתו כי התגייס לצבא בבריאות נפשית מושלמת ושוחרר בעקבות מחלתו הנפשית. עוד מציין המבקש כי אין חולק כי נכותו הנפשית הינה נכות צמיתה בשיעור של 70%. עוד נטען על ידי המבקש כי בית המשפט המחוזי התעלם מן השאלה המשפטית אשר הייתה מונחת לפתחו, כלומר האם הסיקה ועדת הערעורים את המסקנה המשפטית הנכונה בהתחשב בקביעותיה העובדתיות. משכך, כך נטען על ידו, שגה בית המשפט המחוזי, כאשר דחה את הערעור על הסף. המבקש מוסיף וטוען כי הוועדה שקלה שיקולים בלתי ראויים ופירשה באופן לא ראוי את החוק, אשר צריך להתפרש מתוך מטרתו להיטיב עם החייל הנכה ולא להקפיד עימו.

11.

לאחר שעיינתי בבקשת המבקש על נספחיה ומבלי שנדרשתי לתגובת המשיב, מצאתי כי דין בקשת הערעור להידחות. בקשת רשות הערעור שלפניי אינה מגלה שאלה משפטית או ציבורית ממין אלו שבית המשפט נוהג לדון בהן פעם נוספת במסגרתו של "גלגול שלישי" של ההליך. [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. אכן, מסקנה שהוועדה מסיקה מן העובדות אשר הוכחו לפניה, אינה בהכרח שאלה עובדתית והיא יכולה, בנסיבות המתאימות, להוות שאלה משפטית, הניתנת לערעור בפני בית המשפט המחוזי [השוו: רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים , פ"ד נא(2) 817, 821-820 (1997)]. עם זאת, אין באמור כדי להועיל למבקש: בקשת רשות הערעור של המבקש מבוססת כל כולה, על קביעות עובדתיות מובהקות של ועדת הערעורים, ועל המסקנות המתבקשות העולות מהן. ביצוע של היסק לוגי על יסוד קביעה עובדתית קודמת, אינו הופך את המסקנה ל"משפטית" במקום עובדתית, ולכזו שניתן להתערב בה בערכאת הערעור. בעניינו של המבקש נקבעו קביעות עובדתיות שאינן מסוג הקביעות שערכאת ערעור, ובוודאי לא ערכאת ערעור שניה, נוהגת להתערב בהן. הן אף לא נראות לי בלתי סבירות. משכך לא מצאתי אף אני מקום להתערב בהן.

12.

אשר על כן הבקשה נדחית.

13.

בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.