רע"א 11317/05 סולל בונה בע"מ נ. עיריית ירושלים

א.בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מ' גל, צ' זילברטל ו-נ' סולברג) מיום 9.11.05 בע"א 6345/05, בגדרו התקבל ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בירושלים (השופטת מ' אביב) מיום 29.5.05 בת"א 12013/03, בו התקבלה בקשת המבקשות לפטור אותן מאגרה שהטילה עליהן המשיבה בגין פינוי פסולת.

ב.(1) המבקשות עשו עבודות בנייה באזור ירושלים. קבלן המשנה מטעמן ביקש אישור מהמשיבה לפנות את פסולת הבניין מאתר הבנייה לאתר סלילת כביש מס' 4, מקום בו עשה אותו קבלן עבודות נוספות ונזקק למילוי עפר. המשיבה נעתרה לבקשה, אך דרשה מהמבקשות תשלום אגרת פינויה של פסולת הבניין בהתאם לחוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון), תשל"ח-1978 (להלן: חוק העזר) בסך של 569,250 ש"ח.

(2) המבקשות שילמו את האגרה, אך הגישו תובענה לבית-משפט השלום בירושלים להשבת החיובים בטענה, כי לא הייתה עילה מכוח חוק העזר לחייבן בתשלום האגרה. זאת משום שלטענתן, רק כאשר פסולת הבניין מופנית לאתר המנוהל על-ידי המשיבה יש לחייבן בתשלום, ומשום שלדידן אין מדובר כלל בפסולת בניין. לחלופין טענו המבקשות, כי הן זכאיות לפטור מתשלום אגרה מכיוון שהעבירו את הפסולת באותו אתר ולא פינו אותה. המבקשות התבססו באבחנתן זו על כך, שבתוספת החמישית לחוק העזר נקבע שיעור האגרה ולצידה פטור: "העברת פסולת בנין ממקום למקום באותו אתר, ללא שימוש בדרך ציבורית לצורך העברתה - פטור מתשלום אגרה".

ג.ביום 29.5.05 קיבל בית-משפט השלום בירושלים, בפסק דין מפורט, את תביעת המבקשות בקבעו, כי סכומי האגרה יושבו למבקשות. בית-המשפט נימק את החלטתו בכך, כי לפי הפרשנות הנכונה של חוק העזר, תכלית הטלתה של האגרה מתייחסת לשלב הסופי של פינוי פסולת הבניין, דהיינו הבאתה אל אתר השפיכה המוסדר ולפיכך, את האגרה יש להטיל רק על מי שעשה שימוש באתר האמור. מכאן המסקנה היא שהמבקשות זכאיות להשבת סכום האגרה. עם זאת דחה בית-משפט השלום את טענת המבקשות, לפיה אין מדובר בפסולת בניין, אלא בסלע גרוס או במצע לכביש.

ד.(1) ביום 9.11.05 קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעור המשיבה. בית-המשפט הבהיר, כי חוק העזר מטיל על הרשות לקבוע אתרים מוסדרים כדי לצמצם את המפגעים הסביבתיים והאחרים העלולים להיגרם משפיכת פסולת בניין במקומות בלתי מוסדרים. על רקע זה, זכאית הרשות המקומית לגבות אגרה על-פי סעיף 23 לחוק העזר.

(2) בנוסף קבע בית המשפט המחוזי, כי האגרה אינה נגבית בעת שפיכת הפסולת, אלא בעת קבלת האישור לפנותה, או עם קבלת היתר הבנייה, לפי המוקדם. הדבר מצביע על כך, שאין זיקה ישירה מתחייבת בין הטלת האגרה לבין פינוי הפסולת לאתר המוסדר דווקא. עצם הצורך לפנות פסולת בניין מאתר בנייה הוא המקים את החובה לקבל אישור על-פי חוק העזר, ותנאי לקבלת אישור הוא תשלום האגרה. יתר על כן, שיעור האגרה גם נקבע על-סמך "כמויות הפסולת שיפונו מאתר בנייה פלוני" כנאמר בסעיף 23(ב)1 לחוק העזר. אשר-על-כן, המועד הקובע לעניין עצם החיוב הוא אפוא בתחילתו של תהליך פינוי הפסולת ולא בסופו של התהליך. לפיכך, אין רלוונטיות למקום שפיכתה של פסולת הבניין.

(3) בית-המשפט המחוזי קבע, כי מצב הדברים המשפטי הנזכר לעיל מעוגן בלשונו של חוק העזר, מתיישב עם תכליתו כעולה מפרוטוקולי הדיונים שקדמו לחקיקתו ועולה בקנה אחד גם עם השיקולים שביסוד החובה לתשלום האגרה; ההיגיון הכלכלי שביסודם של שיקולים אלה, הוא שלל העלויות המוטל על המשיבה נוכח חובתה לקיים את דרישות הסדר והניקיון בתחומי הרשות המקומית.

ה.(1) מכאן הבקשה הנוכחית.

ה.(2) לטענת המבקשות, מטרתו של חוק העזר הייתה להסדיר ולממן את הפעולות הקשורות לאתר השפיכה, ומשכך אין חוק העזר חל עליהן, שכן לדידן לא פינו כל פסולת לאתר. לחלופין טוענות המבקשות, כי דווקא פסק-הדין של בית-משפט השלום נותן תמריץ לשמירה על משאבים יקרים כקרקע ונוף, בעוד שפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי שם את הדגש על מקסום גביית האגרות.

ו.(3) מנגד, טענה המשיבה במישור הפרוצדורלי, כי על בקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה לבית משפט זה להידחות, מכיוון שמדובר בהליך של גלגול שלישי; עוד נטען, כי לשאלה הנוכחית אין חשיבות ציבורית לעת הזאת, שכן האגרה שבמחלוקת איננה נגבית עוד בעיריית ירושלים מזה שנה וחצי, וזאת כיוון שמועצת העיר החליטה להפסיק הפעלת אתרים במימון העירייה וכן גביית אגרה. לחילופין טוענת המשיבה, כי המבקשות לא הקימו תשתית עובדתית מספקת להוכחת טענותיהן, וגם מסיבה זו יש לדחות את הבקשה.

ז.(1) לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, נראה לי כי אין מקום להיעתר לבקשה, ראשית, נתתי אל לבי כי כיום אין אגרה זו נגבית עוד, ומצטמצם איפוא העניין הציבורי שניתן היה לייחס לבקשה. לכן, גם אם היה בעבר עניין בנושא במובן משפטי, אין ניתן לומר זאת במועד הגשתה של הבקשה (ראו גם בע"מ 5879/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 193, 195). אכן, המבקשות טוענות כי המדובר בטיעון עובדתי חדש, אך דומני כי יש להעמיד את המשיבה ובאת כוחה בחזקת תקינות המינהל ואמירת אמת על-ידי רשות הציבור, שאם לא כן "כסדום היינו לעמורה דמינו" (ישעיהו א', ט'), וכבר אמרו חכמים "כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי" (אין בני אדם משקרים בעניין העתיד להתגלות) – בבלי ראש השנה, כ"ב, ב').

(2) שנית, ובנידוננו זו עיקר, באשר למחלוקת שנפלה בין שתי הערכאות הקודמות, איני סבור כי נפלה טעות בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. במענה לשאלה האם אגרה צריכה להיות מוטלת על החייב בפינוי פסולת הבניין למקום אחר, שאינו האתר שנקבע על-ידי הרשות המקומית, התשובה בדין חיובית; מקור הסמכות לגביית אגרה בגין פסולת בניין מצוי בסעיף 23 לחוק העזר. בו נאמר בסעיף קטן (ג), כי "בעד אישור כאמור בסעיף זה (אישור ראש העיר בתנאים, לפי סעיף קטן (ב) – א"ר) תשולם אגרת פינוי פסולת בשיעור שנקבע בתוספת החמישית". כעולה מלשון חוק העזר, אין זיקה ישירה מתחייבת בין הטלת האגרה לבין פינוי הפסולת לאתר המוסדר. החיוב באגרה נולד עם קבלת האישור ומועדו בתחילתו של תהליך הפינוי, ולאו דווקא בשל סילוק הפסולת לאתר מסוים. דבר זה מתיישב עם תכליתו של חוק העזר שמטרתו הסדרת פינוי הפסולת מאתרי בנייה, והאגרה מיועדת לכיסוי חלק מהעלויות של שמירת הסדר והניקיון הכרוכה בסילוק הפסולת בכלל, לאו דווקא לאתר ספציפי. יש לראות במבט רחב את פעולתה של המשיבה בהקשר זה – אין המדובר ב"מחיר" של שירות מסוים אלא באגרה המשרתת תכלית כללית (ראו רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עירית חיפה, פ"ד נד(2) 16, 25-24). אשר לטענה כי אין מדובר בפסולת, שכן מדובר בחומר שיש בו שימוש חוזר, הנה פסולת לפי חוק העזר (סעיף ההגדרות – סעיף 1) כוללת גם חומרים "המשמשים או היכולים לשמש לבנייה". מכאן שאין חוק העזר חל רק על פסולת שאין לה כל שימוש; עצם השימוש הנטען בחומר המפונה כמצע לבנייה לא שינה את הגדרתו כ"פסולת בניין", שהרי ככלל, אפשרות המיחזור לחומר אינה מוציאה אותו בהכרח מגדר פסולת.

ח.אין בידי איפוא להיעתר לבקשה. המבקשות ישאו בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך 5,000 ₪.