רע"א 11353/03 קו עיתונות דתית בע"מ נ. מפתח העיר פרסומים בע"מ

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ע' בנימיני) לפיה נדחתה בקשה למתן סעדים זמניים.

המבקשת 1 והמשיבה 1 מוציאות לאור מקומונים המיועדים לקהילה החרדית בעיר בני ברק, והן מתחרות זו בזו. בין השתיים נטושות שורה של מחלוקות, אשר המבקשת הביאה אותן לפתחם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. המשיבה, מצידה, פנתה לבית דין צדק של העדה החרדית, בפועלו כבורר. כאשר המבקשת לא הסכימה להופיע בפני בית הדין של העדה החרדית, והתעלמה מהחלטותיו אשר קראו לה לבטל את ההליכים בהם פתחה בערכאות האזרחיות, פירסמו המשיבים בקרב הציבור החרדי מודעות ו"פשקווילים" לפיהם היא "הרימה יד בתורת משה". בדרך זו, כך לשיטת המבקשת, הביאו המשיבים להחרמתה – והכל במטרה לחסל את כוח התחרות שלה. המבקשת עתרה לבית המשפט קמא בבקשה שיתן צו מניעה שיאסור, בין השאר, על המשיבים לפנות לבית הדין של העדה החרדית, וכן צו שיאסור עליהם לפרסם כל מסמך באשר לנכונות המבקשת לבטל את ההליכים בבית המשפט המחוזי. בית המשפט קמא דחה את הבקשה.

בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבים רשאים לפנות לבית הדין של העדה ככל העולה על רוחם, בעוד שהמבקשת רשאית לנהל את תביעותיה בפני בית המשפט לפי ראות עיניה. לפיכך, לא מצא בית המשפט קמא לנכון לשלול מאת המשיבים את זכותם לפנות לבית דין צדק. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי הודעות המבקשת, באשר להעדר נכונותה להתדיין בפני בית הדין של העדה הדתית, לקו בחוסר עקביות. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

2.המבקשים סבורים כי שגה בית המשפט קמא כאשר נמנע מליתן את הצו אותו ביקשו. הם סבורים, כי פניותיהם של המשיבים לבית דין צדק, בקשר לאותם עניינים הנדונים בפני הערכאות האזרחיות, מהוות פעולות שתוצאתן שיבוש הליכי משפט, וחסימת דרכה של המבקשים לערכאות. המבקשים מסבירים כי הפרסומים לפיהם מסרבים הם להתדיין בפני הערכאות הדתיות, גורמים להם נזק עצום בקרב המגזר החרדי. לשיטתם, באופן זה, מפעילים עליהם המשיבים לחץ פסול על מנת שימנעו מלהמשיך ולנהל את תביעותיהם שהגישו לבית המשפט האזרחי.

המשיבים תומכים בהחלטת בית המשפט המחוזי. הם מתארים את הסעדים המבוקשים בתיק זה כ"סעדים חריגים במהותם ודרקוניים בתפיסתם". לשיטתם, בית המשפט מתבקש על ידי המבקשים להתערב ולאסור על חברי קהילה מלפנות לרבניהם.

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. בדין פסק בית המשפט קמא כי אין למנוע מבעד המשיבים מלפנות לבית הדין של העדה החרדית. זכותו של בעל דין לפנות לבורר, כשם שזכותו של הצד שכנגד לסרב להתדיין בפני אותו הבורר, ולהתעקש על המשך בירור המחלוקת בפני בית המשפט. כך גם בענייננו. אכן, אין המשיבים יכולים לכפות על המבקשים הסכמה להתדיין בפני הערכאה הדתית, ואין הם גם יכולים למנוע מבעדם מלהמשיך ולנהל את תביעתם בפני בתי המשפט. ברם, באותה המידה, אין המבקשים יכולים למנוע מבעד המשיבים מלפנות לערכאה הדתית.

הטרוניות אותן מעלים המבקשים כנגד השימוש בהליכים המשפטיים לניגוחה של המבקשת בקרב הקהילה החרדית, אף הן אינן במקומן. המבקשת היא שבחרה לפעול בקרב קהילה זו. ככל עוסק אחר, אף היא נדונה לציית להעדפות של קהל לקוחותיה, ככל שהיא חפצה בהצלחה כלכלית. קהל לקוחות המבקשת רשאי להעדיף עוסקים המבכרים להתדיין בפני בית דין דתי. הלחץ שעמדה ציבורית זו מפעילה, כביכול, על המבקשת אינו "שיבוש הליכי משפט", כלשון המבקשים, כי אם לחץ שוק רגיל אליו חשוף כל עוסק. מי שבחר להתפרנס באמצעות פנייה לקהילה החרדית, אינו יכול להלין על כך שקהל לקוחותיו נותן דעתו לשיקולים אלה או אחרים.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים (פרט למשיב 2 שלא הגיש תשובה) בסך 10,000 ש"ח.