רע"א 114/18 אסתר (חורשיד נעמת נג'ד) יעקובוף נ. רינה רז אדרעי

1.

מונחת לפניי בקשת למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 24378-12-16, כב' השופטות י' שבח , ש' שוחט , ח' פלינר ), אשר קיבל בצורה חלקית את ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"ט 58775-12-13, כב' השופט ג' הימן ), בכך שקבע כי אין לפנות מביתם את המשיבים, דיירים מוגנים, בכפוף לכך שהם יעבירו למבקשים סכום כסף תוך זמן קצוב ויהרסו חלק מתוספות הבנייה שהם ביצעו בחצר הדירות נשוא ערעור זה. בית משפט שלום פסק לעומת זאת, כי יש לפנות את המשיבים.

עניינה של הבקשה הוא תביעה לפינוי המשיבים, דיירים מוגנים בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, משתי דירות. בשנת 1989, עת נחתם חוזה השכירות ביחס לדירה הראשונה, מר אריאל יעקובוף ז"ל (להלן: המנוח ) היה בעליהן של הדירות. בשנת 2005 נחתם החוזה ביחס לדירה השנייה, מול ביתו של המנוח, הגב' יפה יעקובוף , אשר טיפלה בנכסים לאחר פטירתו. כיום, הנכסים שייכים בחלקם למבקשים. תביעת המבקשים נסמכה על חמש עילות, וביניהן עילה של הפרת חוזה השכירות נוכח עריכת שינויים במושכר, באופן המקים עילת פינוי של המשיבים. זאת משום שחוזי השכירות קבעו כי כל שינוי או תוספות לדירות חייבים באישור המשכיר בכתב, וכן אישור מאת הרשויות המתאימות. בנוסף, המבקשים דרשו סעד כספי לקבלת דמי שימוש ראויים, בעיקר בגין השימוש בחצר הדירות. המשיבים מצדם גרסו כי הדברים נעשו בהסכמה, מפורשת או מכללא.

בית משפט השלום קיבל את תביעת המבקשים, בקובעו כי המשיבים הפרו את הסכמי השכירות בכך שערכו תוספות ושינויים בדירות ללא הסכמת בעלי הדירה – ועל כן עליהם לפנות את הדירות. בין היתר, נקבע כי העובדה שהמשיבים לא זימנו את הגב' יפה יעקובוף , אשר תמליל של שיחה עמה הוגש כראייה, לעדות – נזקפת לחובתם, משום שהיא העדה היחידה שיכלה לתמוך בגרסתם.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבים בצורה חלקית, וקבע כי גם המנוח וגם הגב' יעקובוף נתנו את הסכמתם לכלל התוספות בדירות . עוד נקבע כי דברי

הגב' יעקובוף בתמליל תומכים באופן כללי בגרסת המשיבים, באופן המעביר את הנטל המשני לזימונה למבקשים. בנוגע לשינויים ולתוספות בחצר , נקבע כי לא הייתה הסכמה מטעם בעלי הדירה לביצועם. לבסוף, ותוך מתן סעד מן הצדק למשיבים, הוטעם כי פיצוי כספי לטובת המבקשים לצד השבת המצב לקדמותו בכל הנוגע לחצר – מהווה סעד מספק, ואין מקום לפנות את המשיבים.

מכאן בקשה רשות הערעור. בפי המבקשים ארבע טענות מרכזיות. בתמצית, הראשונה עניינה התערבות בממצאי מהימנות; השנייה עוסקת בקבילות, פרשנות ומשקל התמליל; השלישית נסובה על היעדר קבלת אישור מהרשויות המתאימות; והרביעית נשענת על הפטור מדמי שימוש ראויים בגין השימוש בחצר. המשיבים מצדם סומכים ידם על הכרעת בית המשפט המחוזי, וגורסים כי אין חולק על כך שהם היו רשאים לבצע שינויים בתוך הבית. לגישתם, המחלוקת היחידה היא על השינויים בחצר – אשר המשכירים הסכימו לביצועם בצורה מפורשת או מכללא.

2.

בבקשות רשות ערעור, הלכה מושרשת היא כי לא די בכך שהמבקש יצביע על טעות בהחלטתו של בית משפט קמא. תחת זאת, עליו להראות כי בשאלה המוצגת על ידו ישנה חשיבות ציבורית וכי ישנה עילה משפטית המצדיקה עריכת דיון נוסף בה לגופה בפני ערכאה זו. בנוסף, על המבקש הנטל להראות כי הטעות המדוברת השפיעה על תוצאת פסק הדין בפועל.

טענתם הראשונה של המבקשים עוסקת בהתערבות נטענת של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמדת כי הערכאה הערעורית נתנה דעתה לסוגיה. ודוקו , בית המשפט המחוזי הכריע על בסיס הקביעות העובדתיות שנעשו על ידי הערכאה הדיונית; אך הקביעות המשפטיות אשר נסמכו על עובדות אלו – לא היו זהות.

המיקוד בטענתם השנייה של המבקשים הוא תמליל שיחת הטלפון בין מר מאיר בוחבוט, עד הגנה, לבין הגב' יפה יעקובוף , שהוגש כראיה וקבלתו מעלה שלוש בעיות מרכזיות לגישתם. עניינה של הבעיה הראשונה הוא הפרשנות שניתנה לתוכן התמליל על ידי הערכאות השיפוטיות. מדובר בהכרעה עובדתית מובהקת, אשר ביצעו ערכאות קמא על סמך מכלול הראיות שהוצגו בפניהן. הלכה מושרשת היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהכרעות עובדתיות של ערכאות קמא, ובפרט כאשר עסקינן בגלגול שלישי. זאת, למעט מקרים חריגים, אשר ענייננו אינו נמנה ביניהם.

בעניין שתי הבעיות האחרות הנטענות על ידי המבקשים – קבלת התמליל כמנוגדת לכלל הראיה הטובה ביותר, והיפוך הנטל לזימון הגב' יעקובוף בעקבותיו – לא מצאתי שבכוחן להשפיע על התוצאה. זאת משום שהחלטת בית המשפט המחוזי מבוססת על אדנים רבים ואיתנים – לרבות התנהגות בעלי הדירה לאורך 24 שנות שכירות, חתימת על הסכם שכירות לדירה נוספת בשנת 2005, וקבלת דמי השכירות לאורך כל אותה התקופה מבלי להעלות טרוניה. לפיכך, אף אם נתעלם כליל מן התמליל – ההחלטה בעינה עומדת ואין בסוגיה זו להשפיע על התוצאה הסופית.

טענתם השלישית של המבקשים היא כי ללא קשור לאישורם, הרי שהיעדר קבלת אישור מטעם הרשות הרלוונטית לתוספות – מצדיק כשלעצמו את פינוי המשיבים. טענה זו עשויה להיות רלוונטית אך ביחס לדירה השנייה, נוכח חוזי השכירות. ואולם, כפי שהמבקשים וויתרו על הדרישה המופיעה בחוזיהם להסכמה בכתב לכל שינוי בדירה, עת הסכימו לביצוע ההרחבות בדירות על דרך ההתנהגות; הם יכלו גם לוותר, במפורש או מכללא, על התנאי לפיו אי קבלת היתרים מהרשויות הרלוונטיות מהווה הפרה יסודית של החוזה, וכך הם נהגו על פי עובדות המקרה. בעניין טענתם הרביעית של המבקשים, לפיה שגו ערכאות קמא בכך שנתנו למשיבים פטור מדמי שימוש ראויים בגין השימוש בחצר המקרקעין, דיי לציין כי צדקה הערכאה המבררת בקביעותיה. זאת משום שעסקינן במצב של "זה נהנה וזה לא חסר", היות שלמבקשים לא היה כל שימוש בחצר האחורית של הבניין.

עולה אפוא כי טענות המבקשים קיבלו מענה לגופו של עניין, וממילא הן אינן מעלות שאלות החורגות מעניינם של הצדדים בתיק זה. לפיכך, לא מצאתי מקום לאשר את בקשת רשות הערעור.

5.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות ובשכר טרחה המשיבים, בסך 6,000 ש"ח.