רע"א 11499/05 הלל מזל נ. שכון ופיתוח לישראל בע"מ

1.המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי ולסילוק ידה של המבקשת מבית חד קומתי אשר צמודה לו חצר הנמצא ברחוב נ"ה 26 בשכונת כפר שלם בתל-אביב (להלן: הבית ). חלק מהבית נמצא על חלקה 274 בגוש 6146 (להלן: חלקה 274 ) וחלקו על חלקה 266 בגוש 6146 (להלן: חלקה 266 ). המבקשת היא הבעלים הרשום של החלקה הראשונה ועירית תל אביב היא הבעלים של החלקה השניה. בשנות ה-50 של המאה הקודמת גרו בבית ג'מילה מנצור ז"ל (להלן: ג'מילה ) ובניה, בהם משה הללי ז"ל (להלן: משה ). משה והמבקשת נישאו בשנת 1970. בשנת 1973 נפטר משה. מאז נישואיה ועד היום מחזיקה המבקשת בבית. המשיבה טענה כי ג'מילה ובניה פלשו לבית ותפסו אותו שלא כדין ולפיכך המבקשת היא מסיגת גבול בבית ואין לה כל זכות להחזיק בו. המשיבה קיבלה רשות להגן וטענה כי ג'מילה ובניה קיבלו מהרשויות את החזקה בבית סמוך לאחר עלייתם ארצה וכי ג'מילה ובעלה השקיעו כספים בשיפוץ הבית ובהרחבתו. מכאן שהיתה לג'מילה זכות כדין בבית וממנה נגזרת גם זכותה. כן טענתה לזכות חוזית, לזכות של בת רשות בלתי הדירה ולזכות של דיירות מוגנת, ואף כי יש להתנות את הפינוי בפיצוי לרבות בדרך של העמדת מקום מגורים חלופי, לפי חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק בינוי ופינוי ).

2.בית משפט השלום (כב' השופט א' גולדין סגן נשיא ) החליט ביום 19.2.03 לקבל את התביעה בחלקה. בית המשפט קבע, כי לא הוכח שהמבקשת היא דיירת מוגנת, שכן לא הוכח שלג'מילה היה חוזה שכירות מוגנת עם המשיבה. לפיכך גם משה בנה לא יכול היה לקבל מעמד של דייר מוגן מכח כלל הזדהות החזקות. המבקשת אף זנחה את טענתה כי שיפוץ הבית והרחבתו על ידי ג'מילה ובעלה מהווים תשלום דמי מפתח. בית המשפט קבע עוד כי מהעדויות עולה כי המבקשת ומשפחתה החזיקו בבית במשך עשרות שנים ללא הסכם, אך בידיעת המשיבה וברשותה, שהתבטאו בשתיקתה במשך כחמישים שנה וכי המשפחה לא הגיעה ביוזמתה לבית אלא הופנתה לשם יחד עם עוד עולים. לפיכך קבע, כי המבקשת היא ברת רשות בבית, אולם אין מדובר ברשות בלתי הדירה, שכן מדובר ברשות חינם הניתנת לביטול בכל עת והיא בוטלה בעצם הגשת כתב התביעה על ידי המשיבה. בית המשפט דחה את הטענה כי המבקשת זכאית לפיצוי בגין פינויה מהמקרקעין. לפיכך חייב את המבקשת לסלק ידה מחלק הבית המצוי על חלקה 274 שבבעלות המבקשת בלבד, שכן המשיבה זנחה טענתה בנוגע לחלקה 266.

3.המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. לטענתה, לאור העובדה שבית המשפט קיבל את הטענה כי ג'מילה לא היתה מסיגת גבול בבית וכי הגנה זו עומדת גם למבקשת, היה עליו לדחות את התביעה. המבקשת חזרה על טענותיה בנוגע לזכותה בבית ולזכותה לדמי פינוי. המשיבה מצידה סמכה ידיה על פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ביום 7.11.05 בקובעו כי בבית משפט השלום נדונו והוכרעו לגופן השאלות האמיתיות שהיו במחלוקת בין בעלי הדין לעניין טיב זכויותיה של המבקשת בבית. אכן נקבע כי המשיבה היתה בת רשות בבית אך הרשות בוטלה ובדין קבע בית משפט השלום כי מדובר ברשות בלתי הדירה. עוד קבע בית המשפט כי בדין גם נדחתה בקשת המבקשת לפיצוי לפי חוק בינוי ופינוי. בית המשפט רשם לפניו "שהמשיבה הודיעה לבית משפט קמא שהיא הסכימה לפצות את המערערת ואף הציעה לה דירה בת 3 חדרים אך המערערת סירבה לקבלה". לפיכך דחה את הערעור בקובעו כי אין בדחיית הערעור כדי לפגוע בזכותה של המבקשת לפיצוי כמקובל בשכונה, אם וככל שקיימת.

4.על פסק הדין הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שבפניי ובה טוענת היא כי פסק הדין של בית משפט השלום ניתן על סמך עילה שלא נטענה בכתב התביעה, שכן הוכח כי ג'מילה ומשפחתה לא הסיגו גבול ולא תפסו את המקרקעין ללא רשות, ואילו פסק הדין קובע כי עליה לפנות את הבית עקב רשות שבוטלה. עוד טוענת היא כי נפלה טעות חמורה בעצם הקביעה כי מדובר ברשות הדירה לגור בבית, לאחר שנקבע עובדתית כי המבקשת ומשפחתה ביצעה עבודות נרחבות בבית. בנוסף טוענת היא כי היה מקום לפצותה, בייחוד לאור נכונות המשיבה לעשות זאת ולאור העובדה שדינה של המבקשת אינו שונה משל יתר תושבי השכונה שפוצו ביד רחבה. המבקשת טוענת כי מדובר בעניין ציבורי ויש לתת רשות לערעור מתוקף תחושת הצדק העולה בנסיבות העניין.

5.מנגד טוענת המשיבה כי אין מקום להרשות למבקשת לערער על פסק הדין שכן אין הסוגיה מעוררת שאלה משפטית שיש לה חשיבות ציבורית, וכי למעשה, כל מטרתה של המבקשת היא להשיג פיצוי גבוה מזה שהציעה לה המשיבה. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי בית המשפט קבע שהמבקשת היא מסיגת גבול מרגע שבוטלה הרשות שניתנה לה להחזיק במקרקעין וכי בכך קיבל את התביעה שהגישה המשיבה על יסוד טענה של הסגת גבול. עוד טוענת המשיבה כי המבקשת כלל לא הציגה מה היו השקעותיה בנכס וכי לאור זאת בדין קבע בית משפט השלום שאין מדובר ברשות בלתי הדירה. אשר לסוגית הפיצוי טוענת המשיבה כי הציעה למבקשת פיצויים נדיבים לפנים משורת הדין, שנדחו על ידה, וכי בדין נקבע כי אין המבקשת זכאית לפי חוק פינוי ובינוי. לפיכך מבקשת היא לדחות את הבקשה.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה וכן בפסקי הדין של הערכאות דלמטה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית, טיעוני המבקשת אינם מצביעים על "החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת", ולפיכך אינם מצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128). שנית, ולגופו של עניין, המבקשת חוזרת בבקשה על אותן הטענות שהעלתה בבית המשפט המחוזי ושבית המשפט דן והכריע בהן לגופן. כך קבע הוא כי בית משפט השלום הכריע בזכויות המבקשת במסגרת יריעת הסכסוך שהותוותה וכי אין מדובר בשינוי חזית, כי בדין נקבע שאין מדובר ברשות בלתי הדירה בבית ולפיכך המבקשת היא מסיגת גבול וכי המבקשת לא הוכיחה זכאותה לפיצויים מכח חוק בינוי ופיצוי. קביעות אלה קבע בית משפט השלום על יסוד הראיות שהובאו בפניו ובית המשפט המחוזי אישר, כאמור. בבקשה זאת שבה המבקשת ומעלה את אותן הטענות בפניי, אולם לא מצאתי כי יש בטענות אלה עילה להתערבות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. אכן, תוצאת פסק הדין קשה עבור המבקשת אך בנסיבות העניין, אין די בכך כדי לאפשר לה לערער על פסק הדין. בשולי הדברים אעיר כי טוב תעשה המבקשת אם תשקול מחדש את הצעת המשיבה לפצותה.

הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.