רע"א 1162/16 רע"א 1162/16

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה ברע"א 13245-10-15 (כב' סגן הנשיא ר' שפירא ), אשר דחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה בת"א 12486-04-09 (כב' השופטת א' פריאל ), במסגרתה הורה על פירוק שיתוף במקרקעין.

1.מבקש 1 ומשיב 1 הם אחים, יורשי המנוח ג'מיל שקור ז"ל, על פי צו ירושה. מבקש 2 הינו הבן של מבקש 1 ז"ל. המנוח הותיר אחריו, בין היתר, חלקת מקרקעין. חלקים מחלקת המקרקעין האמורה נמכרו על ידי המנוח, עוד בחייו, לצדדים שלישיים, הם המשיבים 2-27. משיב 1, הוא התובע בהליך המקורי, הגיש תביעה לפירוק שיתוף באותה חלקת מקרקעין, כנגד המבקשים. במסגרתה ביקש את פירוק השיתוף באמצעות חלוקה בעין שתשקף את הזכויות האמיתיות של כל אחד מהבעלים. המבקש, הוא הנתבע בהליך המקורי, סבר כי יש להותיר את החלוקה בעין שקיימת בפועל.

בית משפט השלום דן תחילה בסוגיית זכויות הבעלות בחלקה מכוח סמכותו שבגררא, ולבסוף קיבל את התביעה לפירוק השיתוף. נקבע שזכויות הצדדים בחלקה המדוברת הן תולדה של צו הירושה, וכי בניגוד לטענת המבקש, לא הועברה אליו מתנה מהמנוח, עוד בחייו. אמנם נתן המנוח מתנה למבקש אך מדובר היה במתנה על תנאי כאשר התנאי לא התממש, ובכל אופן, המבקש מנוע מלהסתמך על המתנה. קביעה זו השפיעה על היקף השטח שקיבל כל אחד מהצדדים – המבקש ומשיב 1 – על פי ההחלטה, כך שהשטח שנותר בעיזבון חולק בין שניהם באופן כמעט שווה. זאת כאשר תחת הקביעה שניתנה מתנה תקפה למבקש, המבקש היה מקבל את רוב השטח.

כאמור, על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, שנדחתה. על כך הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. טענות המבקש בבקשה מתמקדות בקביעותיו של בית משפט השלום בנוגע לתוקפה של המתנה. לטענתו, קביעות אלו של בית משפט השלום נקבעו תוך חריגה מסמכותו לדון בשאלה מכוח סמכותו שבגררא, ומעבר לכך – תוך חריגה מהפלוגתאות שעלו מכתבי הטענות. לגופו של עניין הוסיף וטען, כי לא היה מקום לפקפק בתוקף המתנה שניתנה למבקש בחיי המוריש ולקבוע כי מדובר במתנה על תנאי, או שלמבקש קיימת מניעות להסתמך עליה.

2.לאחר שבחנתי את החלטות הערכאות קמא וכן את טענות המבקשים בבקשה שלפניי, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

כאמור, בית משפט השלום דן בשאלת תוקפה של המתנה הנטענת מכוח סמכותו שבגררא לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תמ"ד-1984. זאת, מפני שבכדי להכריע בשאלת פירוק השיתוף נדרש קודם לכן להכריע בסוגיית הבעלות בקרקע, על חלקיה השונים. בית המשפט קמא לא עסק בסוגיה מעבר לדרוש, אלא רק במידה הנדרשת לצורך ההכרעה באותו הליך. יצוין כי שאלת הבעלות הועלתה בהליך נפרד שנפתח בבית המשפט המחוזי, אולם שם נקבע כי על הסוגיה להתברר עד תומה במסגרת ההליך בבית משפט השלום מכוח הסמכות שבגררא (עמ' 3 להחלטת בית משפט השלום).

בית משפט השלום פסק אשר פסק בהתאם לטענות הצדדים. משיב 1 העלה בטענותיו בפני בית משפט השלום את שאלת תוקף המתנה, ומשסוגיה זו הועלתה על ידו, שומה היה על בית המשפט לברר אותה עד תומה ולא באופן חלקי. אין בקביעותיו בהקשר זה משום העלאת סוגיה חדשה על ידי בית המשפט או מתן סעד שלא התבקש על ידי מי מהצדדים. בכל אופן, מסקנתו של בית משפט השלום כי למתנה אין תוקף נסמכה לא רק על בסיס הקביעה כי מדובר במתנה על תנאי. אלא, גם על בסיס קביעות נוספות לפיהן המבקש ויתר על המתנה, התנהגותו יצרה מצג המונע ממנו להסתמך עליה, או כי התנהגותו חסרת תום לב. לגופו של עניין, אף לא מצאתי כי ישנה הצדקה להתערב בהחלטה. קביעות אלו, הנוגעות לתקפותה של המתנה, נסמכות בראש ובראשונה על ממצאי עובדה ומהימנות. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים מעין אלה, אלא במקרים חריגים. גם בהסקת המסקנות המשפטיות מתוך ממצאי העובדה לא נפלה טעות המצדיקה התערבות. משכך, הרי שגם אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת רשות הערעור על החלטת בית משפט השלום.

3.הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.