רע"א 11627/05 סבח שמואל נ. תחנת דלק האצטדיון בע"מ

1.הצדדים הן בעלי חלקות קרקע סמוכות המשמשות לצרכים מסחריים באזור התעשייה של בני ברק (להלן: "החלקות"). בשנת 1994 הגישו המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו לסילוק ידם של המבקשים מרצועת קרקע הנמצאת בגבול המקרקעין של המבקשים, המוגדרת כחלקה 98 בגוש 6643 (להלן: "המקרקעין"), עליה בנו המשיבים גדר לבנים (להלן: "הגדר") והציבו מכולה. ניתנה רשות להתגונן בהסכמה והשאלה שהועמדה לדיון היתה האם המשיבה 1 היא בעלת הזכויות במקרקעין. במהלך ניהול המשפט נערך רישום מחודש של החלקות במינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") ולפיו הגדר נבנתה בתוך השטח השייך למשיבים שעליו מוקמת תחנת דלק. בינתיים הוזזה המכולה מהמקרקעין בהתאם להתחייבות המבקשים. בית המשפט (כב' השופט ד' גלדשטיין) קבע כי על המבקשים לסלק את ידם מהמקרקעין כיון שפלשו אליו שלא כדין והורה על סילוק ידם ממנו. על פסק הדין הגישו המערערים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

2.בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן וא' ש' שילה) דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי משאין מחלוקת שלפי המצב הרישומי כיום, הגדר נבנתה בתוך שטח המשיבים, קיימת תחרות בין זכות המשיבים, חוכרים כדין של השטח שעליו נבנתה תחנת הדלק, לבין זכות המבקשים שפלשו שלא כדין לשטח של המשיבים, וכי בתחרות זו ידם של המשיבים על העליונה שכן הם לא ויתרו על זכותם במקרקעין ועמדו על זכויותיהם. על פסק הדין הגישו המבקשים את הבקשה שבפניי.

3.המבקשים טוענים כי לא היה להם יומם במהלך הדיון בערעור, שכן הם הגישו עיקרי טיעון מצומצמים בלבד, וכי בניגוד לכתוב בפסק הדין לא התקיים דיון ענייני בעל פה בפני בית המשפט, שכן לדיון הופיעו ללא ייצוג. עוד טוענים הם כי בית המשפט התעלם מטענות רבות שהעלו, בין היתר, מהטענה כי למשיבים הוקצה שטח של 2600 מ"ר בלבד ולכן אין להם זכויות במקרקעין. הם מבקשים להרשות להם לערער על פסק הדין ולקבל את הערעור, ולחלופין להורות על החזרת הדין לבית המשפט המחוזי.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. למעשה, וגם המבקשים מודים בכך, אין בקשתם מעלה כל סוגיה משפטית כללית החורגת מעניינם של הצדדים והמצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי על פי אמות המידה המקובלות. חרף העובדה שהמבקשים לא היו מיוצגים בחלק מההליך, ניתנה להם האפשרות להגיש את עיקרי טיעוניהם באיחור וכך עשו. לפיכך אין הם יכולים לטעון כעת כי זכות זו נפגמה. לגופו של עניין, מגוף הבקשה עולה כי עיקר טרונייתם של המבקשים מופנה לא כלפי המשיבים אלא כלפי המינהל, וכלפי תוצאת רישום החלקות שערך שלפיה הגדר שבנו המבקשים נכללת בשטח המשיבים. לתוצאה זו הגיע בית המשפט השלום על סמך הראיות שהובאו בפניו בקובעו כי רק בסיום תהליך הרישום התברר גודל השטח של המשיבים לאשורו וכי זכותם במקרקעין, שהיא זכות קניינית, עדיפה על זכותם של המשיבים. כאמור, בית המשפט המחוזי אישר קביעה זו ולא ראיתי מקום להתערב בכך. בשולי הדברים אציין כי שתי הערכאות מצאו מאפיינים של חוסר תום לב בהתנהגות המבקשים בכך שבנו את הגדר עם סיום הליכי הפרצלציה כאשר עלתה על הפרק סוגית הגבול בין חלקות הצדדים, לעומת עמידתם של המשיבים על זכויותיהם, שלא דבק בה פגם. במכלול נסיבות אלה לא מצאתי עילה להרשות לערער על פסק הדין ולפיכך דין הבקשה להידחות.