רע"א 1182/99 אליהו הורביץ נ. מדינת ישראל

1.התקבלו אצלי שני מכתבים של מר יואב יצחק, האחד ביום 7.2.2000 והשני ביום 13.2.2000. בשני המכתבים טוען מר יצחק, כי עלי לפסול עצמי מלדון בערעורים אלה, בשל קשריי החברתיים עם אחד מסנגוריו של מר אלי הורוביץ, עורך דין פנחס רובין. מר יצחק מעלה חשד, שעורך דין רובין נשכר לייצג את מר הורוביץ בשל קשריו עמי. אין הוא נרתע מלהוסיף, כי כך נעשה "בשל הסיכוי שקשר אישי זה יבוא לידי ביטוי וייטיב עם הורוביץ בפסק הדין ובהליכי הערעור אותם מוביל כבוד השופט אור במעמדו כאב בית הדין". העתק של כל אחד מהמכתבים הנ"ל הועבר אל בעלי הדין בערעורים אלה, על מנת שיוכלו להגיב לאמור בהם, אם רצונם בכך. בעלי הדין המציאו את תגובותיהם לשני המכתבים. מהתגובות עולה, כי לא היתה ואין גם כעת כל בקשה של מי מבעלי הדין בערעורים אלה שאפסול עצמי מלדון בערעורים. כל בעלי הדין הביעו את אמונם בהרכב בית המשפט בערעורים אלה. הסנגורים אף טרחו לפרט ולהבהיר, כי אין כל יסוד לטענת מר יצחק, כאילו צורף עורך דין רובין לצוות הסנגוריה בשל קשריו האישיים עמי.

2.נוכח הפומביות הרבה לה זכו מכתביו של מר יצחק, כמו גם פירסומים נוספים בנוגע לשאלה האם עלי לפסול עצמי מלהמשיך לדון בערעורים אלה, מפאת יחסי חברות עם עורך דין רובין, והואיל והנחתי היא כי בעלי הדין מעוניינים לדעת כבר עתה את עמדתי בשאלה זו - רואה אני לנכון להבהיר, ולו בקיצור, על שום מה נראה לי שעלי להמשיך ולדון בערעורים אלה.

3.א. הכלל הנוהג בפרקטיקה מאז ומתמיד הוא, שהכרות או יחסי חברות בין שופט לבין פרקליט, להבדיל מיחסי קירבה משפחתית ביניהם, אינם פוסלים שופט מלדון בעניין בו מופיע אותו פרקליט. פרקטיקה זו מקובלת לא רק בתרבות המשפטית שלנו, אלא גם בתרבות המשפטית האנגלית, האמריקאית, הקנדית וכן בתרבות של שיטות משפט אחרות. פרקטיקה זו מבוססת על ההנחה והניסיון, על פיהם אין חשש ממשי שחברות כזו תפגום באי התלות והנייטרליות בה ינהג השופט. כך נוהגים חברי השופטים, וכך נהגתי אני עצמי גם בעבר, כולל במקרים בהם ייצג אותו עורך דין עצמו, עורך דין פנחס רובין, אחד מבעלי הדין. איני רואה עילה לסטות מנוהג זה בנסיבות המקרה.

ב.אין דומה מקרה בו חברו של שופט הינו צד לדיון או עד מרכזי בו למקרה בו חברו של שופט הינו פרקליט המופיע בפניו. במקרה הראשון, נדרש שופט לחוות דעה על מהימנות עדים שהם חבריו או לפסוק בעניין אישי שלהם, ועל כן עלול להיווצר חשש של ניגוד עניינים. במקרה האחרון, עורך הדין אינו צד לדיון, מהימנותו אינה עומדת למבחן, וברור לכל שהוא אך מעניק את כישוריו ושרותיו המקצועיים לאחר, בעל הדין.

ג.מר יצחק מסתמך במכתביו על כלל הנמנה על כללי האתיקה אשר הועברו בשעתו על ידי נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) מאיר שמגר אל כלל השופטים, על פיו "שופט לא יישב בדין במשפט בו קירבה משפחתית או חברתית לבעל דין, לפרקליט המופיע בתיק או לעד מרכזי, או טיפל קודם בעניין נשוא הדיון לפני מינויו כשופט, עלולים ליצור מראית של חשש למשוא פנים".

על כך יש להעיר, שכללים אלה, ובהם גם הכלל בעניין קשר של חברות בין שופט לבין פרקליט, לא קיבלו מעמד של כללים מחייבים, לא בדבר חקיקה ואף לא בהלכה הפסוקה. אפשר שראוי לקבוע כלל מחייב בעניין זה, יהיה הכלל כזה או אחר, כפי שייקבע לאחר דיון על ידי הגוף המוסמך לכך. אולם, כל זמן שאין כלל מחייב בעניין זה, מן הראוי לנהוג על פי הדין הקיים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרקטיקה המקובלת על שופטים.

לא זו בלבד שעל פי הדין הקיים שופט אינו חייב לפסול עצמו בשל קשר של חברות עם פרקליט, אלא שופט אף אינו רשאי לפסול עצמו אלא אם יש לכך עילה בדין. כבר נקבע לא אחת, שאם שופט פוסל עצמו ללא שקיימת לכך עילה מוצדקת, ערכאת הערעור תבטל את החלטתו ותחייבו לדון בעניין. לפיכך, אפילו אם מבחינת נוחיותי האישית הייתי מוכן ברצון לפרוש מהמשך הדיון בערעורים אלה, איני רשאי לעשות כן כאשר איני סבור שיש הצדקה עניינית לכך.

ד.זמן רב הוקדש בהכנה למשפט ובשמיעת הערעורים, ולא רק זמן שלי ושל חברי השופטים אלא גם זמן ומשאבים של בעלי הדין, וזאת מבלי שאף אחד מהצדדים העלה, בשום שלב של הדיון, את השאלה אם ראוי שאשתתף במותב בית המשפט. הערעורים נשמעו בפני המותב במשך חמישה ימים, ובשלב זה הצדדים ממתינים לפסק הדין. כאמור, לאחר שמר יצחק העלה את טענותיו, רק לאחר שהדיון נסתיים, בעלי הדין נשאלו על ידי בית המשפט לעמדתם, והם הביעו דעתם כי מבחינתם אין עלי לפסול עצמי מהמשך ההשתתפות במותב בית המשפט. במצב זה, אני סבור כי לא יהיה נכון והוגן כלפי בעלי הדין אם אוציא עצמי מן המותב, וצריך יהיה לפתוח את הדיון בערעורים מחדש.

ה.אני רואה חובה לעצמי להוסיף, כי חלק מהפירסומים בעניין הנדון עשויים להתפרש כניסיון להשפיע על בית המשפט בשלב בו הוא עומד ליתן פסק דין, ומוטלת עליו חובה ליתן פסק דין רק על יסוד החומר שבפניו. אכן, במציאות של ימינו עומדים שופטים, לא אחת, בפני פרסומים מגמתיים המעוררים חשש מפני השפעה על מהלך הדיון או תוצאותיו. כוחה של המערכת המשפטית נבחן ביכולתו של כל שופט לעמוד בפני פרסומים כאלה ולהכריע בדין לגוף העניין, על יסוד החומר שהוגש על ידי בעלי הדין, לפי מיטב מצפונו וללא משוא פנים.

4.לפיכך, לאחר שבחנתי שוב את כל נסיבות המקרה, הגעתי למסקנה שחובה עלי כשופט להשלים את המלאכה שהוטלה עלי בערעורים אלה. ברור מאליו, שכמו בכל עניין אחר, אפסוק אך ורק על פי עובדות המקרה, בהתאם לדין, כפי שהבנתי ומצפוני יורו לי, וללא מורא.