רע"א 1191/98 חיפה כימיקלים בע"מ נ. JUNEAU SHIPING CORP

1.בית המשפט המחוזי חייב את המבקשת ונתבעת נוספת ( להלן: הנתבעות ) לשלם למשיבה ולתובעת נוספת ( להלן: התובעות ) סכום של 350,000 דולר, אשר היווה כ11%- מסכום תביעתן של התובעות. כמו כן, חויבו הנתבעות לשלם לתובעות שכר טירחת עורך דין, וכן "יציאות המשפט שתשאנה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הוצאתן".

יציאות המשפט, אשר מאז תיקון תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- ( להלן: התקנות ) בשנת 1990 מכונות "הוצאות משפט", חושבו ונקבעו על ידי המזכיר הראשי של בית המשפט המחוזי בחיפה, על פי תקנה 513(1) לתקנות. עיקרו של סכום הוצאות המשפט מקורו באגרת בית המשפט אשר שילמו התובעות. חיוב הנתבעות בעניין זה היה על פי אגרת בית המשפט, כשהיא מחושבת על פי סכום התביעה.

לטענת המבקשת, לא היתה הצדקה לחייבה בתשלום האגרה כאמור, נוכח העובדה שהתובעות זכו רק בכ11%- מסכום התביעה.

2.כך טענה בפני ראש ההוצאה לפועל, אשר פסק הדין הוגש אליו לביצוע. טענתה נדחתה. ראש ההוצאה לפועל קבע, כי חובה עליו לקיים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי כלשונו. על החלטת ראש ההוצאה לפועל ערערה המבקשת בפני בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את טענתה.

על כך הוגשה על ידי המשיבה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 773/97). ביום 30.3.97 הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה, וערעור המשיבה התקבל. בפסק הדין נקבע, על ידי, בין היתר:

"סמכויותיו של בית משפט קמא, בהליך של ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, נגזרות מסמכויותיו של האחרון. אף בית המשפט קמא, בשבתו בערעור כאמור, אינו מוסמך לשנות מהאמור בפסק הדין אשר הטיל את החיוב. במקרה דנן, כל אשר נדרש בית משפט קמא לעשות, הוא להכריע בשאלה אחת: האם למשיבה עומדת טענת 'פרענתי', מאחר שמילאה את החיוב אשר הוטל עליה בפסק הדין המקורי, בכך ששילמה למבקשת כ11%- מסכום האגרה הנ"ל. דומני, כי נסיבות המקרה הנוכחי מחייבות מתן תשובה שלילית לשאלה זו.

אף אם סבר בית משפט קמא כי הפתרון בו בחר בית המשפט המחוזי אשר הטיל את החיוב אינו הפתרון הראוי, אין הוא יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של אותו מותב, ואין הוא מוסמך לשנות את פסק דינו.

תמים דעים אני עם ראש ההוצאה לפועל, אשר קבע כי פסק הדין אשר הטיל את החיוב הינו ברור וחד משמעי. על פי פסק דין זה, על המשיבה לשלם למבקשת את 'יציאות המשפט' אשר נגרמו לה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן) ולא רק 11% מהן, או מכל חלק מהן. פסק הדין הוא סופי ועל המשיבה לקיימו כלשונו".

3.המבקשת לא אמרה נואש, ופנתה למסלול אחר בו נסתה לתקוף את חיובה בתשלום אגרת התביעה, כשהיא מחושבת על סכום התביעה (להבדיל מהסכום בו זכו התובעות). בהסתמך על תקנה 518 לתקנות, עתרה אל רשם בית המשפט המחוזי ובקשה כי יבדוק את חישוב ההוצאות אשר נעשה על ידי המזכיר הראשי. הרשם החליט שלא להתערב בקביעת המזכיר הראשי. ערעור שהוגש על ידי המבקשת על החלטת הרשם אל בית המשפט המחוזי נדחה בפסק דינו של השופט ביין מיום 15.1.98. על פסק דין זה הוגשה בקשה זו למתן רשות ערעור.

4.כמצוטט לעיל מפסק דיני ברע"א 773/97, הטיל בית המשפט המחוזי על הנתבעת, במסגרת פסק הדין בו חויבו הנתבעות לשלם למערערת סכום של 350,000 דולר, לשלם את "יציאות המשפט", כשכוונתו לתשלום כל "יציאות המשפט" שנגרמו לתובעות ולא רק 11% מהן, או מכל חלק שלהן. משכך, החליט בית המשפט המחוזי, לא המזכיר הראשי ולא הרשם, ולא בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת הרשם, רשאים היו לשנות ממה שנקבע בפסק דינו, כפי שאכן קבעו.

חישוב הוצאות המשפט לפי תקנה 513 לתקנות ובדיקת השומה לפי תקנה 518 לתקנות לא נועדו לבחון מחדש את נכונות פסק הדין של בית המשפט, אשר חייב בעל דין בתשלום הוצאות המשפט. הדרך לתקיפת עצם החיוב בהוצאות המשפט בפסק דין הינה בדרך ערעור על פסק הדין, ולא בדרך של תקיפת החיוב בהליכי ההוצאה לפועל או בדרך שומת הוצאות המשפט באופן שונה מזה עליו הורה בית המשפט בפסק דינו.

5.בבקשתה אל הרשם לפי תקנה 518 לתקנות, בקשה המבקשת להסתמך על משפט שנכלל בפסק דיני ברע"א 773/97 הנ"ל. בפסק דיני הזכרתי שפסק הדין אותו נדרש ראש ההוצאה לפועל לבצע הינו חלוט, וכן הוספתי:

"כמו כן, לא העלתה המשיבה כל טענה כנגד המשיב אשר ערך המזכיר הראשי, שפי שיכלה לעשות על פי הפרוצדורה הקבועה בתקנה 518 לתקנות".

אך בדברי אלה לא התכוונתי לכך שבמסגרת בקשה לפי תקנה 518 רשאי הרשם לפעול בשונה מהאמור בפסק הדין של בית המשפט. דברי באו אך לציין, שלכאורה החלטת המזכיר הראשי לא עורערה. כאמור לעיל, גם על הרשם, כמוהו כמו המזכיר הראשי, לפעול במסגרת פסק הדין של בית המשפט.

6.על סמך כל האמור לעיל, נדחית הבקשה, ללא צורך בתשובה.