בבית המשפט העליון
רע"א
12/03
בפני:
כבוד השופט ת' אור
המבקשת:
"הדר" חברה לביטוח בע"מ
נ
ג
ד
המשיב:
מנחם כהן
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בבש"א 11343/02 שניתנה ביום 3.12.02 על ידי השופט גלעדי
בשם המערערת:
עו"ד מ' עבדי
בשם המשיב:
עו"ד ג' פנר
פסק דין
1.
המשיב נפגע, לטענתו, בתאונת דרכים ביום 27.12.98, ותבע פיצויים מן המבקשת בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונת הדרכים כתאונת עבודה. ביום 3.9.02 דחה בית המשפט המחוזי בקשה של המשיב למינוי מומחים רפואיים, וקבע בהסתמכו על סעיף 6ב בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ( להלן - חוק הפיצויים ), כי קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי תחייב בהליכים שבפניו. לתצהירי העדות הראשית שהגיש המשיב צורפה חוות דעת של הגב' אילה שיפמן , שעניינה צרכיו השיקומיים של המשיב ( להלן - חוות הדעת ). המבקשת ביקשה מבית המשפט המחוזי להוציא את חוות הדעת מתיק בית המשפט על יסוד הטענה שאת הצדדים השיקומיים יש להוכיח על ידי מינוי מומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתה ביום 3.12.02. על כך מוגשת הבקשה לרשות ערעור שלפני.
החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
2.
כאמור, טענת המבקשת היא שחוות הדעת הינה, למעשה, חוות דעת בדבר דרכי וצרכי שיקום רפואי של הנפגע, שרק מומחה רפואי, שמונה על ידי בית המשפט, יכול להגישה בתביעות המתנהלות לפי חוק הפיצויים. המשיב טוען, כי בקשתו למינוי מומחים, אותה דחה בית המשפט המחוזי ביום 3.9.02, כללה גם בקשה למינוי מומחה בתחום השיקום. לטענתו, דחיית בקשתו אז, לא הותירה בידיו ברירה אלא להוכיח את צרכיו השיקומיים באמצעות הגשת חוות דעת מטעמו.
בתביעות המתנהלות לפי סעיף 6ב בחוק הפיצויים מתבססת קביעת מצבו הרפואי של הנפגע על קביעה על פי דין, ובמקרה הנוכחי על קביעת המוסד לביטוח לאומי. אולם, כבר נקבע בעבר, שגם בתביעה המתנהלת לפי סעיף 6ב בחוק:
"אם ברצון צד להביא ראיות לענין רפואי שאינו דרגת נכות, עליו לפנות על פי תקנה 2(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז -1986 לבית המשפט בבקשה למינוי מומחה רפואי, ואין הוא רשאי להעיד מומחים על מנת שאלה יחוו דעתם בדבר השלכות הפגיעה והנכות הרפואית על כושר תיפקודו " ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי נ' טיארה , פ"ד מה(4) 77, 84.
כך אף ביחס להוכחת דרכי שיקומו של הנפגע. יחד עם זאת נקבע, כי יש להבחין בין חוות דעת בעניין דרכי שיקום, שתוגש רק על ידי מומחה מטעם בית המשפט, לבין חוות דעת טכנית במהותה, המתייחסת לפרטים טכניים כגון עלויות של יישום דרכי וצרכי השיקום לאחר שאלה נקבעו, כגון עלויות אביזרים שיקומיים או אופן עיצובה של דירת הנפגע (ראו בר"ע 2985/96 מדלסי נ' גוני , תק -על 96(3) 1009).
במקרה הנוכחי כוללת חוות הדעת הן חוות דעת בעניין דרכי שיקום, שאסורה בהגשה, והן חוות דעת טכנית, המותרת בהגשה. אף המשיב בתגובתו מודה, למעשה, שיש בחוות הדעת משני התחומים. על כן, לא היה מקום לאפשר את הגשתה לבית המשפט המחוזי. העובדה שבית המשפט המחוזי דחה בעבר בקשה למינוי מומחים, ובתוכה בקשה למינוי מומחה בתחום השיקום, אינה מעלה ואינה מורידה בהקשר זה. אם חפץ המשיב להגיש עתה בקשה למינוי מומחה בתחום השיקום, פתוחה בפניו הדרך לעשות כן, וזאת מבלי שאני מביע עמדה בדבר סיכוייה של בקשה כזו. אין באמור לעיל כדי למנוע מהמשיב להביא ראיות בנושא עלויות הכרוכות בדרכי השיקום או בכל נושא אחר, אשר אינו מהווה ראיה בעניינים רפואיים או דרכי שיקום, כמובנם בתקנה 2 בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז -1986.
3.
הערעור מתקבל במובן זה שחוות הדעת של גב' פרבר תוצא מתיק בית המשפט המחוזי, ולא תהווה ראיה. המשיב ישלם למבקשת הוצאות בקשה זו בסך של 10,000 ש"ח.
ניתן היום, י' באדר א' תשס"ג
(12.2.03)
ש
ו פ ט