רע"א 120/04 אפיק בסט לייט בע"מ נ. מחסני תאורה בע"מ

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' רביד), לפיה נדחתה בקשה למתן צו מניעה זמני.

החברה האוסטרית "איגלו" ( להלן: איגלו ) מייצרת מוצרי תאורה. המבקשת משמשת מזה כעשר שנים כמפיצה הבלעדית של מוצריה של איגלו במדינת ישראל, וחוזה ההפצה האחרון בינה לבין איגלו נכרת ביום 13.10.2002. לפי החוזה, עומדת לאיגלו הזכות להביא את ההתקשרות לקיצה בהודעה מראש של שלושה חודשים, אם המבקשת לא תעמוד ביעד המכירות השנתי אשר נקבע בהסכם. בהתבסס על זכותה זו, הודיעה איגלו למבקשת, ביום 10.11.2003, על ביטול חוזה ההפצה הבלעדי, משום שהמבקשת, לא עמדה, לדעתה של איגלו, בקצב המכירות לו התחייבה. עוד צויין במכתב, כי איגלו התקשרה עם המשיבות, אשר כולן עוסקות בייצור מוצרי תאורה, בייבואם ובשיווקם, וכי הללו יחלו בשיווק מוצריה של איגלו במדינת ישראל בחודש מרץ 2004. המבקשת הגישה כנגד המשיבות תובענה בגין עוולת גרם הפרת חוזה, "רשלנות זדונית", ו"הפרת חובת תום הלב". בד בבד עם הגשת התובענה, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבות לייבא, להציג או למכור בישראל מוצרי תאורה של חברת "איגלו", עד למתן הכרעה בתובענה העיקרית.

בית המשפט קמא דחה את הבקשה. בית המשפט קבע, כי המבקשת כשלה בניסיונה להצביע על ראיות לכאורה להתקיימות עילת התביעה שלה, וזאת כיוון שלא הוכיחה כי איגלו לא הייתה רשאית לבטל כדין את ההסכם עם המבקשת. עוד נמצא, כי המבקשת לא הראתה כי אם לא יינתן הצו המבוקש, ייגרם לה נזק. בית המשפט סייג את החלטתו, בקובעו כי אסור למשיבות לקבל סחורה מאיגלו עד יום 11.2.2004, וזאת בהתאם לתנאי ההודעה מראש שבחוזה שבין איגלו למבקשת. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפני.

המבקשת סבורה, כי שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מן הנזק הקשה שייגרם לה אם יחלו המשיבות בשיווק מוצרי חברת איגלו בניגוד לחוזה הבלעדיות שבינה לבין איגלו. המבקשת טוענת כי איגלו הפרה את החוזה עימה, שכן הודיעה על ביטול החוזה עוד בטרם נסתיימה שנת 2004 - ובכך לא אפשרה לה, למערערת, לעמוד ביעד המכירות השנתי אשר נקבע בחוזה. עוד סבורה המבקשת, כי איגלו נהגה שלא בתום לב.

המשיבות תומכות בהחלטת בית המשפט קמא. הן טוענות, כי החוזה בין המבקשת לבין איגלו בוטל כדין, וכי אף אם הופר, לא הוכח כי הן שגרמו להפרה. עוד מלינות המשיבות כנגד חוסר תום ליבה של המבקשת, וכנגד השיהוי שנפל בהגשת הבקשה. לבסוף, מסבירות הן כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. המבקשת מעלה שורה ארוכה של טענות כנגד איגלו, בהתעלם מכך שהתובענה אותה הגישה לא מכוונת כנגד איגלו, ומכך שעילת התביעה אינה הפרת חוזה. תביעתה של המבקשת כנגד המשיבות היא בגין העוולה של גרם הפרת חוזה, ולפיכך היה עליה להראות, בשלב זה ברמה הלכאורית, כי האחרונות גרמו ביודעין להפרת החוזה. בית המשפט קמא קבע, ובדין קבע, כי היסוד של הפרת חוזה אינו מבוסס, לכאורה, בחומר הראיות שהוצג, ומכאן שגם העוולה של גרם הפרת חוזה לא מבוססת לכאורה.

בבקשה לרשות ערעור בקשה המבקשת לתקן מצב זה על ידי צירוף תצהיר (נספח 5), אותו צרפה לבקשה עוד קודם שהוחלט על קבלתו. אין להיעתר לבקשה.

בנוסף, צודקות המשיבות בטענתן כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן. ברי, כי אין בכוחה של המבקשת לכפות על איגלו התקשרות עימה, כך במיוחד לאור העובדה שתניות החוזה בין המבקשת לבין איגלו מאפשרות את ביטולו של החוזה על ידי מתן הודעה מראש של שישה חודשים. זאת ועוד, וודאי שאין בכוחה של תובענה שהוגשה כנגד המשיבות - ולא כנגד איגלו עצמה - כדי לזכות את המבקשת בסעד של אכיפת חוזה. לפיכך, הסעד העיקרי לו תהא זכאית המערערת, אם תתקבל התובענה העיקרית שהגישה, יהא סעד כספי. משמע - הנזק, אשר עלול להיגרם למבקשת בעקבות אי מתן צו המניעה, ניתן לפיצוי בכסף, אם יוכח, ודי בטעם זה לצורך דחיית הבקשה.

אין צורך לומר כי פתוחה הדרך בפני המבקשת להוכיח, בהמשך בירורה של התובענה העיקרית, את טענותיה, וכי אין בהחלטתי זו כדי להיות למכשול בפני תביעתה העיקרית.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות בסך 20,000 ש"ח.