רע"א 1201/09 משה מיימרן נ. פלוני

לפניי בקשת רשות ערעור המופנית נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא השופט צ' סגל וכבוד השופטים מ' דרורי ו י' נועם ) בע"א 11344/07 שבמסגרתו התקבל ברוב דעות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' פרקש ) בת.א. 8297/04.

כהערה מקדימה אציין כי לאחר הגשת הבקשה, ביום 26.3.2008, הודיע ב"כ המבקש לבית משפט זה כי נמסר לו שהמשיבה נפטרה ימים אחדים קודם לכן. נוכח העובדה שממילא החלטתי לדחות את הבקשה לא ראיתי מקום ליתן החלטה בדבר המשך המשפט בהתאם לתקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

1.

עובדות המקרה בתמצית הן אלה: המשיבה המנוחה הייתה הבעלים של דירת מגורים בירושלים (להלן: הדירה ). מאחר שהמשיבה הייתה מעוניינת למכור את הדירה נערך ביום 8.1.1997 הסכם בין המשיבה, בנה ובתה (להלן: הסכם החלוקה ) ובו הוסכם כי הדירה תימכר לכל המרבה במחיר וכי הכספים שיתקבלו כתמורה יחולקו כדלקמן: סך של 30,000$ יעמוד לרשות הבת, סך של 60,000$ יעמוד לרשות המשיבה לשם רכישת דירה אחרת ומיתרת התמורה ישולמו המיסים והחובות שיש לשלם לחברה הקבלנית שבנתה את הבניין ולשלטונות המס. היתרה, אם תיוותר, תועבר לידי הבן כמתנה. לצורך ביצוע המכירה הפקידה המשיבה בידי המבקש, עורך דין במקצועו, ייפוי כוח בלתי חוזר שהסמיכו לחתום על הסכם למכירת הדירה ועל כל מסמך הנחוץ לשם ביצוע המכירה.

על פי האמור בפסק דינו של בית משפט השלום, המבקש היה שותף לעסקים של בנה של המשיבה ובבעלותם הייתה, יחד עם שותף נוסף, חברה בשם א.ח.מ. יוני - מפעלי בניה והשקעות בע"מ (להלן: החברה ). כמו כן שימש המבקש כיועץ משפטי וכבא כוחה של החברה.

2.

ביום 16.4.1997 נחתם הסכם למכירת הדירה. כספי התמורה הועברו לרשותו של המבקש. בתה של המשיבה אישרה בכתב קבלת המחאה על סכום השווה ל-30,000$. המשיבה עצמה קיבלה סכומים השווים ל-10,000$. המחלוקת נוגעת ל-50,000$ הנוספים שהגיעו למשיבה על פי הסכם המכר ושנותרו בידי המבקש. לטענת המבקש, ביום 18.6.1997 התייצבו במשרדו המשיבה ובנה והמשיבה הורתה לו לשלם את יתרת חלקה בסך 50,000$ לבנה. על יסוד דברים אלה רשם המבקש המחאה על סך 170,000 ₪ (שווה ערך לסכום הנ"ל) ולבקשת הבן נרשמה ההמחאה לפקודת החברה. בנה של המשיבה טען כי אכן קיבל מהמבקש את ההמחאה על סך 170,000 ₪ לפקודת החברה, אולם לטענתו סכום זה היווה הלוואה שניתנה לחברה על ידי המבקש וכי זו הוחזרה בשני שלבים. הבן הכחיש כי אמו הגיעה עמו למשרדו של המבקש לאחר חתימת הסכם המכר ולדבריו לא ידע כי הסכום נלקח מכספיה של אמו.

3.

המשיבה הגישה תביעה נגד המבקש לבית משפט השלום בירושלים ובה ביקשה כי המבקש יעביר לה סך השווה ל-50,000$ שלטענתה החזיק כנאמן עבורה. בית משפט השלום סבר כי יש לדחות את התובענה. בית משפט השלום ציין שאינו יכול לסמוך על עדותה של המשיבה, שהעידה בעדות מוקדמת ודבריה תורגמו מהשפה המוגרבית לעברית. על פי חוות דעת רפואית שהוגשה, בעת מתן העדות סבלה המשיבה מדמנציה או מ"שיטיון במחלת האלצהיימר". בנוסף, מנה בית משפט השלום מספר נימוקים שבגינם דחה את גרסתו של הבן: אין אסמכתא לטענה כי הסכום שהועבר לחברה היווה הלוואה, עסקה שבוודאי היה נלווה לה תיעוד; בתצהיר של הבן שנערך לפני הגשת התובענה לא נאמר כי המבקש נתן לחברה הלוואה בסכום הנ"ל, ואילו בתצהיר העדות הראשית כן נאמר כך; תכלית ההלוואה לטענת הבן - כיסוי להמחאות שניתנו לספקים שונים - הופרכה, שכן נמצא כי חשבון החברה היה באותה עת ביתרת זכות; לא הוכח כי ההלוואה אכן הוחזרה; מסמכים שצורפו לתצהירו של המבקש בעניין מכירת הדירה מחזקים את גרסתו וכרטיס חובה וזכות של הבן בחברה שנערך לכאורה על ידי רואה החשבון של החברה מורה כי ביום 18.6.1997 בוצעה הפקדה מכספי המשיבה על סך של 170,000 ₪. בית משפט השלום הוסיף כי לא ניתן לקבוע בוודאות האם המשיבה בעצמה הורתה למבקש להעביר את הסך של 50,000$ לבנה או שמא היו אלה המשיבה ובנה ביחד, כגרסתו של המבקש, שזו גם הגרסה המסתברת יותר נוכח מצבה של המשיבה, אולם ברור שהסכום הועבר על פי הנחיות הבן לחשבון החברה והמבקש לא הותיר בידו כספים כלשהם השייכים למשיבה. מכל מקום, קבע בית משפט השלום, כי על אף תמיהות שעולות לגבי התנהלותו של המבקש, אין מקום להגיע למסקנה כי המבקש שימש כנאמן עבור המשיבה וכי הותיר בידיו כספים השייכים לה.

4.

המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי, שם נחלקו הדעות. סגן הנשיא צ' סגל סבר כי דינו של הערעור להידחות. לשיטתו, המקרה דנן אינו מצדיק חריגה מן הכלל שלפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. בנוסף סבר כי המשיבה לא עמדה בנטל השכנוע להוכיח את טענותיה כלפי המבקש, אשר העלה טענת "הודאה והדחה" ועלה בידו להוכיחה במאזן הסתברויות, על אף תהיות שעלו בנוגע להתנהלותו.

5.

השופט מ' דרורי הגיע למסקנה כי אינו יכול להשלים עם התוצאה (כך כדבריו) שמשמעה כי סך של 50,000$, שהם רכושה המרכזי וכמעט היחיד של המשיבה נלקח ממנה והגיע בפועל לתאגיד שהוא לקוח של המבקש ושיש בו למבקש, עורך הדין של המשיבה, מניות בשיעור 10% ומניות בשיעור גבוה הרבה יותר הן בבעלות בנה של המשיבה, שאף הוא לקוחו של המבקש. השופט דרורי קבע כי מעמדו של המבקש בעניין הכספים שקיבל מרוכשי הדירה היה של נאמן וכי מספר דוקטרינות משפטיות פורשות כנפיהן על מעמדו של המבקש בהחזיקו בכספים שהתקבלו מרוכשי הדירה: בעיית הנציג; דיני השליחות; חובת תום הלב; דיני הנזיקין; דיני הנאמנות ודיני האתיקה של עורכי דין. השופט דרורי קבע כי כאשר קיבל הוראות מהבן היה מצוי המבקש בניגוד אינטרסים בין חובתו כנאמן של כספי מכירת הדירה לבין חובתו כעורך דינו של הבן, וזאת בניגוד לסעיף 10(ג) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979. ניגוד האינטרסים לא היה רק בכוח אלא גם בפועל, שכן הכסף שהיה מיועד למשיבה הועבר בפועל לחברה שבה יש למבקש 10% מהמניות. השופט דרורי קבע כי משבוצעה פעולה תוך הפרת החובה של הנאמן שלא להימצא בניגוד אינטרסים, הפעולה בטלה, ולכן המשיבה זכאית לקבל חזרה מהמבקש את הסך של 50,000$. השופט דרורי הוסיף כי על עורך דין מוטלת בנסיבות מסוימות חובה להמליץ ללקוחו על "הימנעות מעסקה" אם כי אין צורך לקבוע מסמרות מהו היקף החובה, שכן במקרה דנן מדובר על ויתור על שתי זכויות משפטיות - ויתור אחד בהסכם החלוקה שבו נקבע כי המשיבה תקבל 60,000$ בלבד מתוך התמורה וויתור שני בהוראה להעביר סך של 50,000$ לחברה, ולכן גם לפי מבחן מינימליסטי נראה כי המקרה דנן נכלל בתוך אותה חובה. לסיום קבע השופט דרורי כי קשה למצוא דוגמא קיצונית יותר מזו להפרת אמון, לניגוד אינטרסים ולניצולם של מצוקה, חולשה פיסית, אי ידיעת עברית וזקנה מופלגת כשל המשיבה.

6.

השופט י' נועם הצטרף אל השופט דרורי והסכים כי המבקש החזיק בכספי מכירת הדירה כנאמן. השופט נועם הוסיף כי משקבע בית משפט השלום שקרוב לוודאי שהמבקש לא קיבל הוראה מהמשיבה להעברת הכספים לבנה וכי פעל על יסוד הוראת בנה, לא הורם על ידי המבקש הנטל להוכיח כי פעל בידיעתה ובאישורה של המשיבה. משהסתפק בדברי בנה ולא בירר עם המשיבה האם העברת הכסף נעשית על דעתה ומרצונה, קבע השופט נועם, הפר המבקש את חובת הנאמנות וחובת תום הלב החלות עליו מכוח דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני הנזיקין והכללים החלים על עורך דין מכוח תפקידו וחובותיו האתיות, כפי שפורט בהרחבה בפסק דינו של השופט דרורי.

7.

בבקשת רשות הערעור שלפניי טוען המבקש כי פסק הדין של דעת הרוב בבית המשפט המחוזי מהווה תקדים החורג מהפסיקה הנוהגת. כן טוען הוא כי הטענות בבקשה הן בעלות חשיבות משפטית עקרונית ומחייבות את התערבות בית המשפט העליון. לטענת המבקש, פסק הדין של בית המשפט המחוזי שגוי ותוצאתו היא הטלת חובות על עורך דין אשר הציבור אינו יכול לעמוד בהן.

לטענת המבקש, דעת הרוב בבית המשפט המחוזי מבוססת על מספר טעויות. טעות ראשונה היא הקביעה שהמבקש היה בעל מניות בחברה בעוד שבפועל מניות המבקש בחברה נמכרו שנה קודם למכירת הדירה, ולפיכך הוא היה חף מאינטרס. עוד טעה בית המשפט המחוזי, לטענת המבקש, בקביעתו כי הדירה הייתה בבעלותה המלאה של המשיבה. בנוסף, לשיטת המבקש שגה בית המשפט המחוזי כשיצא מנקודת מוצא עובדתית שלפיה במועדים הרלוונטיים המשיבה לא הייתה צלולה וכי כשירותה המשפטית הייתה מוטלת בספק, שכן הדבר מנוגד לקביעותיו של בית משפט השלום. המבקש טוען עוד כי אין בסיס עובדתי או משפטי להנחה שלפיה הפקדת כספי תמורת מכירת הדירה לחשבון פקדונות כללי מוכיחה כי מדובר בחשבון נאמנות. המבקש טוען כי הוא לא היה נתון בניגוד אינטרסים כלשהו וכי ממילא כל תפקידו במקרה דנן התמצה כשלוח ולא כנאמן. לשיטת המבקש, הוא ביצע את הוראותיה של שולחתו, ובכך תמה שליחותו. המבקש טוען כי החלה גורפת של הוראות סעיף 13 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 על כל שלוח המקבל כספים עבור שולחו סותרת את הוראות חוק השליחות, התשכ"ה-1965 ומטשטשת את ההבדל בין הוראות שני דברי החקיקה. לבסוף טוען המבקש כי התערבותו של בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור בתחום העובדות הביאה לתוצאה בלתי צודקת.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובפסקי דינן של הערכאות דלמטה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במשורה ורק כאשר השאלה הנדונה הינה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת. אמנם המבקש עטה את בקשתו באדרת משפטית כללית וחשובה כביכול, אולם בפועל - כפי שעולה בבירור מן הבקשה - טענותיו רובן ככולן עניינן הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, וטעויות עובדתיות שנפלו, לשיטת המבקש, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענות מעין אלה אינן מגלות הצדקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

למעלה מן הצורך, ומבלי להיכנס לעובי הקורה בעניין זה, אני מצטרף לקריאתו של השופט דרורי כי יש להעביר "מסר חינוכי, הנושא גם אופי הרתעתי" לעורכי דין אשר מחזיקים בידם כספי לקוחותיהם, על מנת שאלה ידעו כי מוטלת אחריות כבדה על כתפיהם בהימצאם בסיטואציה זו.

9.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.