רע"א 12018/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ. אמונים חברה לעבודות עפר

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 1.12.04 (השופטת ש' דותן). בפסק הדין נדחה ערעור שהגיש המבקש בהליך דנן (להלן: הבנק ) על החלטת רשם בית המשפט המחוזי מיום 25.5.04 (השופט ע' אזר ז"ל), בה נדחתה בקשת הבנק לסלק על הסף תובענה שהוגשה על ידי המשיבה (להלן: החברה ) מפאת מעשה בית דין.

2.מזה מספר שנים מתגוששים בעלי הדין בערכאות שונות. מקורו של הסכסוך המשפטי בין הצדדים הנו חשבון בנק אותו ניהלה החברה אצל המבקש בסניף בעיר חדרה. משהצטברו חובות בחשבון זה, הגיש הבנק תביעה כנגד החברה (ת.א. (חיפה) 940/89) ואילו החברה הגישה תביעה מטעמם כנגד הבנק בטענה, כי חובות החברה לבנק נבעו, בין היתר, מחיובי ריבית בשיעורים מוגזמים, קביעות שרירותיות של מסגרות אשראי, כפיית תוכניות חיסכון וחיובי יתר של ריבית בגין שיקים (ת.א. (חיפה) 165/93). בתביעתה, נטען על ידי החברה כי מעשי הבנק הובילו לקריסתה של החברה. תביעות אלו אוחדו ונדונו ביחד במסגרת ת.א. 940/89. בפסק דינו מיום 4.8.96, קבע בית המשפט המחוזי (השופט ש' פינקלמן) את אמות המידה לפיהן יש לחשב את הסכומים שנתבעו על ידי הבנק ואילו התביעה הנגדית נדחתה. בעלי הדין ערערו על פסק הדין בפני בית משפט זה ושני הערעורים נדחו על ידי השופט י' אנגלרד, אליו הצטרפו השופטים ת' אור וט' שטרסברג-כהן (ע"א 7162/96, ע"א 7287/96).

3.לטענת החברה, מחישוב הכספים על פי אמות המידה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, עולה כי על הבנק דווקא להשיב לחברה סכום של כ – 7.6 מליון ש"ח. לפיכך, הגישה החברה תביעה לבית המשפט בו נתבקש בית המשפט להורות על השבת סכום זה (להלן: התביעה החדשה ). הבנק הגיש בתגובה בקשה לסילוקה על הסף של תביעה זו בנימוק, כי העילה נדונה והוכרעה ולכן קם לגביה מעשה בית דין (בש"א 17239/03). הבקשה נדחתה על ידי רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

4.בית המשפט נימק את דחיית הבקשה בשניים. ראשית, נקבע, כי ככל הנראה סבר שופט בית המשפט המחוזי, כי חישוב החיוב על פי אמות המידה שנקבעו על ידו יביא לחיובה של החברה בתשלום כספים לבנק ולא להפך ומכל מקום, לא נקבע בפסק הדין מה תהיה התוצאה במידה ויימצא כי לזכות החברה מגיעים כספים מהבנק. כמו כן, ציין רשם בית המשפט, כי בית המשפט המחוזי דחה את תביעת החברה, לפיה מעשי הבנק הובילו לקריסתה, בנימוק, כי לא נמצא קשר סיבתי בין מעשי הבנק לקריסת החברה כנטען. בנסיבות אלו, קבע רשם בית המשפט המחוזי, לא קם מעשה בית דין בכל הנוגע לתביעה החדשה שכן זו הראשונה עסקה בנזקי החברה כתוצאה ממעשי הבנק ואליו התביעה החדשה עניינה בהשבת כספי החברה בהתאם לחישוב שנערך בהוראת בית המשפט המחוזי. רשם בית המשפט סיכם את נימוקו בדברים הבאים: "ניתן להבין את פסק הדין גם בדרך שונה מהבנת הבנק, והיא שלאור קיומה של תביעה שכנגד בנושא זה, החשבון ייערך והצד שלטובתו תעמוד יתרה בחשבון יהיה זכאי לקבלה".

הנימוק שני, חלופי לזה הראשון, אשר שימש את רשם בית המשפט, עניינו סייג הצדק להפעלת הכלל "מעשה בית דין". נקבע, כי סביר להניח שאילו ידע בית המשפט המחוזי שלזכות החברה עומדת יתרת כסף לא היה דוחה את התביעה שכנגד. אי ידיעה זו, קבע הרשם, מצדיקה יישום גמיש של הכלל "היות שהצדק מחייב זאת".

5.ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהמחלוקת בין הצדדים במסגרת התביעה החדשה עניינה "יישום הכללים שנקבעו בהליך הראשון". על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. בנוסף לכך, קבעה השופטת, כי אף אם הוכרעו חלק מהעילות העומדות בפני בית המשפט בהליך השני, מדיניות משפטית ראויה מובילה למסקנה כי אין למנוע מהחברה להביא לבירור את תביעתה להשבת הכספים לאור חשיבותו של האינטרס הציבורי "שלא למנוע ביצועו של פסק דין שעקרונותיו אינם שנויים עוד במחלוקת".

6.איני מוצאת את טענות המבקש כמצדיקות את התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שנייה. טענות המבקש נוגעות לפרשנות אותה נתן בית המשפט, על שתי ערכאותיו, לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת.א. 940/89 ולהפעלת שיקול דעתו. שני אלו עניינם ביישומו של הדין על ידי בית המשפט ואין הם נוגעים לשאלה משפטית עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה אשר מצדיקה להיעתר לבקשה.

לנוכח האמור, דין הבקשה להידחות.