רע"א 1210/99 מדינת ישראל נ. שמואל דוד שיינביין

1.כנגד המשיב הוגש בארצות הברית כתב אישום המייחס לו עבירות של רצח וקשר לבצע רצח. הוצא נגדו צו מעצר אך הוא ברח לישראל. ארצות הברית ביקשה את הסגרתו והיועץ המשפטי לממשלה הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים להכריז עליו בר-הסגרה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. הוא קבע שהמשיב אמנם אזרח ישראלי, אך בהעדר זיקה לישראל אין לראות בו "אזרח" במובן חוק ההסגרה, תשי"ד1954- (להלן - חוק ההסגרה); אך בערעור לבית המשפט העליון, שנתקיים לפני הרכב של חמישה שופטים, נהפכה הקערה על פיה. הוחלט ברוב של שלשה כנגד שניים שחוק ההסגרה חל גם על אזרח ישראלי שאין לו זיקה לישראל. המדינה עותרת לפני להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין.

2.במרכז הדיון בבית המשפט העליון עמדה הוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה, שזו לשונה:

"לא יוסגר אזרח ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראל".

עמדת רוב השופטים, שבוטאה בעיקר בפסק-דינו של השופט אור, היתה כי הוראה זו היא פרי מהלך חקיקתי משולב שכלל גם את תיקונם בשנת 1978 של סעיפים 4א ו7-א לחוק דיני עונשין (עבירות חוץ) [נוסח משולב] תשל"ג1973-. ההסטוריה החקיקתית מלמדת - כך נקבע - שסעיף 1א לחוק ההסגרה יחול גם על אזרחים שאין להם זיקה לישראל וכי היה ברור לבית המחוקקים כי ההסדר המוצע אינו עולה בקנה אחד עם הסכמי הסגרה שעליהם חתומה ישראל. עוד קבע השופט אור, כי בהעדר הוראה חוקית מפורשת לסתור, אין בית משפט רשאי על דרך של פרשנות לצמצם את משמעותו של הדיבור "אזרח", בין לענין זכויות ובין לענין חובות. דיבור זה מגלם בתוכו מעמד, של זכות יסוד, הנושאת עמה "סל של זכויות ושל חובות בהתאם להוראות הדין החלות על אזרחים". צמצום של ההגדרה על דרך של פרשנות - כך נקבע - יהיה בו כדי לפגוע בציפיות סבירות של הציבור. עוד נקבע בפסק הרוב, בין השאר, כי לא ניתן לקבוע באופן גורף, על יסוד האמור בסעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן - חוק היסוד) כי יש לפרש את הדינים הקבועים בחוק ההסגרה באורח "ליברלי" וכי יש להביא בחשבון לענין פרשנותם את תכלית החקיקה כפי שזו עולה מתוך מכלול השיקולים הנוגעים לענין. חרף עמדת רוב השופטים הם הביעו את דעתם שהמצב הקיים, שלפיו מקנה ההסדר הקיים חסינות לכל אזרח, גם אם אין לו זיקה לישראל, אינו משביע רצון. לענין זה הייתה הפניה להצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 6) (סייג להסגרת אזרח), התשנ"ח1998- (להלן - הצעת חוק) שיתכן - אם תתקבל - שתביא את הענין שלפנינו על תקנו.

עמדת מיעוט השופטים, שבוטאה בעיקר בפסק-דינו של הנשיא, היתה שלדיבור "אזרח ישראלי" יכול ותהיינה משמעויות שונות. הוא סקר את הטעמים העיקריים המונחים ביסוד סייג האזרחות והגיע לכלל המסקנה כי "אזרח ישראלי" בחוק ההסגרה הוא אזרח המקיים זיקה עם מדינת ישראל - מעבר לזיקה הפורמלית המתמלאת בעצם היותו בעל אזרחות ישראלית. מסקנה זו התחזקה אליבא דפסקי המיעוט בשלושה שיקולים נוספים: הצורך להתחשב בתכלית חוק ההסגרה כמכשיר לשיתוף פעולה בינלאומי למלחמה בפשיעה; המציאות הישראלית שבגדרה השתקעו ישראלים רבים במדינות חוץ וסייג האזרחות הפך את ישראל עבורם - במקרים מסוימים - לארץ מקלט; קיומה של אמנת ההסגרה עם ארצות הברית שאינה כוללת את סייג האזרחות, דבר היוצר פער בין התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל לבין סמכותה לפי חוק ההסגרה. הנשיא המשיך וניתח את הזיקה הנדרשת לענין חוק ההסגרה בין מי שמבקשים להכריז עליו בר-הסגרה לבין מדינת ישראל, ולטעמו היה מקום להחזיר את הענין לבית המשפט המחוזי על מנת שיחליט אם זיקה זו נתקיימה במקרהו של המשיב.

3.בעתירה שלפני משיגה המדינה על הלכת הרוב וטוענת שאין היא מתיישבת עם הרעיון המרכזי הטמון בעקרון אי הסגרת האזרחים, לאמור: אין זה ראוי לדון אדם במדינה שאין לו זיקה אליה, תוך ניתוקו מן המדינה שבה עבר את העבירה, שהיא סביבתו הטבעית. טענת המדינה היא כי יש צורך לתת לדיני ההסגרה פרשנות מרחיבה ולסייג האזרחות פרשנות מצמצמת. סומכת היא גם על סעיף 5 לחוק היסוד, שאינו מקנה למי שביצע פשע במדינה אחרת, שהיא מרכז חייו, את הזכות להימלט מן הדין. עוד טוענת המדינה כי פרשנותו של הרוב מביאה את מדינת ישראל למצב של הפרת אמנת ההסגרה עם ארצות הברית. אמנם הנושא מצוי כיום בהליכי חקיקה, אך אלה טרם נסתיימו ולא יחולו על הענין נשוא העתירה.

מנגד טען המשיב, בין השאר, שאין בפסק הרוב כל הלכה חדשה, קשה או חשובה ותחולתה זמנית עד שהכנסת תתקן את החוק. עוד נטען לפנינו שלא נתקיימו במקרה דנן התנאים המצדיקים הפעלת שיקול הדעת לטובת קיומו של דיון נוסף.

הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות.

4.מכוח סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, רשאי הנשיא או השופט שנתמנה לכך להיענות לבקשה לדיון נוסף "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש לדעתם, מקום לדיון נוסף". מסכים אני לטענת המשיב שאין מדובר לפנינו בהלכה "חדשה", שהרי כבר נפסק בעבר כי הענקת אזרחות כמוה כהענקת מעמד של זכות יסוד הנושאת בחובה זכויות וחובות בהיבטים שונים: בג"ץ 2757/96, פ"ד נ(2) 18, שנזכר בפסק הדין של הרוב. יתכן שמדובר בהלכה "קשה" משום שיישומה יוצר פער בין הפרשנות הפנימית של "אזרח ישראלי" לבין התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל. מבחינה זו אפשר שמדובר בהלכה "חשובה" וכאמור הביע גם הרוב את דעתו שהתוצאה אליה הגיע אינה משביעת רצון, אך משקפת היא את הדין הקיים ואת כוונת המחוקק, כפי שהיא משתקפת בהיסטוריה החקיקתית.

עם זאת הגעתי לכלל מסקנה שאין צידוק לקיים במקרה שלפנינו דיון נוסף. כבר נפסק בדנ"א 2485/95, תקדין-עליון 95(2) 1446, שהכלל הוא שבעקרון אין בית המשפט העליון יושב על המדוכה אלא פעם אחת; עצם העובדה שמדובר בהלכה חשובה או קשה אינה מצדיקה, כשהיא לעצמה, בדיקה חוזרת של הענין בדיון נוסף. יתירה מזו: נוכח חשיבותה של השאלה נתקיים הדיון כבר מלכתחילה בהרכב של חמישה, ואם כי נפסק ברוב דעות שתיאורטית אף פסק דין בחמישה ניתן לדיון נוסף: ב"ש 1481/96 (דנ"א 2401/95), פ"ד מט(5) 598, הרי שנפסק שם (בעמ' 607):

"אם דיון נוסף בפסק-דין שניתן במותב של שלושה ניתן אך במקרים חריגים, הרי דיון נוסף בפסק-דין שניתן במותב של חמישה יינתן אך במקרים חריגים שבחריגים".

ולאחרונה נאמר בדנג"ץ 3865/97 תקדין-עליון 98(2) 281 מפי השופט מצא כי:

"החלטה על קיום דיון נוסף בענין שפסק בו בית המשפט העליון בחמישה היא בסמכותנו; אך סמכות זו, לדידי, טוב לה שלא תופעל, ולמצער, אין להפעילה אלא לעתים נדירות ובנסיבות יוצאות דופן".

המדינה לא הניחה את דעתי שבנסיבות הענין נתקיימו הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן האמורות, לא זו אף זאת: נוכח הגשתה של הצעת החוק לכנסת קיים סיכוי שתחולתה של ההלכה שנפסקה תהיה בעלת אופי זמני עד לתיקונו של החוק. נסיבות אלה מחזקות את המסקנה שאין צידוק להורות על קיומו של דיון נוסף.

לפיכך דוחה אני את העתירה.

לפני תלויות שתי בקשות, מטעם המדינה מזה ומטעם המשיב מזה, בנוגע למעצרו של האחרון. הפרקליטים מתבקשים להודיעני תוך 5 ימים אם בקשות אלה עדיין אקטואליות.