רע"א 1218/05 שירי שאול נ. עו"ד אורלי גלמן

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.12.04 (סגן הנשיא י' גרוס והשופטות א' קובו ומ' רובינשטיין) בו התקבל ערעורה של המשיבה 1 על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקוה מיום 6.8.01 אשר קיבל את תביעתו של המבקש וחייב את המשיבה 1 בסך של 50,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט בסך של 30,000 ש"ח.

2.אלו העובדות הצריכות לענייננו. בשנת 1987 נרשם לטובתו של המבקש משכון על משאית שהיתה במועד הרישום בבעלותו של אחי המבקש (להלן: האח ). בתצהיר שהגיש המבקש לבית משפט השלום נאמר כי המשכון נועד להבטחת פירעונה של הלוואה בסך של 50,000 ש"ח שניתנה לצורך הרחבת פעילותו העסקית של האח.

בשנת 1992 פתחו המשיבים 2 ו-3 בהליכי הוצאה לפועל נגד האח בשל חובות עסקיים שהיה חב להם. הליכים אלו נפתחו באמצעות המשיבה 1, באת כוחם של המשיבים 2 ו-3, והם הסתיימו במכירת המשאית הממושכנת והעברת כספי התמורה לידי המשיבה 1, וממנה למשיבים 2 ו-3, לאחר ניכוי שכר טרחתה. במהלך הליכי ההוצאה לפועל הודיע המבקש למשיבה 1 כי המשאית ממושכנת לטובתו. ברם, המבקש לא פנה להוצאה לפועל או לבית המשפט לתבוע את פרעון החוב, את מימוש המשכון, להבטיח עדיפותו על פני הנושים האחרים, או לזכות בחלקו מן התמורה שהיתה אמורה להתקבל ממכירת המשאית. גם המשיבה 1 לא הודיעה לראש ההוצאה לפועל כי המשאית ממושכנת לטובת נושה אחר של האח החייב.

3.כחמש שנים לאחר שנמכרה המשאית בהליכי ההוצאה לפועל, הגיש

המבקש תביעה לבית משפט השלום

כנגד המשיבים, אשר לטענתו פגעו במשכונו וביכולתו להיפרע מהאח. בתביעתו דרש המבקש את השבת התמורה שהתקבלה ממכירת המשאית. לדבריו, המשיבה 1 ידעה כי למבקש משכון, והיא פעלה לאיון זכותו, פעולה שהביאה למכירת המשכון ולהעברת תמורתה לידי המשיבים, תמורה שממנה היה המבקש זכאי על-פי הדין להיפרע תחילה, מכוח עדיפותו כבעל משכון.

בית משפט השלום קיבל את תביעת המבקש, וקבע כי המשיבה 1 פעלה שלא כדין בהטלת העיקול ובמכירת המשאית עת שידעה על קיומו של המשכון, ופגעה ביודעין בזכותו הקניינית של המבקש. המשיבה 1 חויבה כאמור בתשלום מלוא החוב המובטח בסך של 50,000 ש"ח.

4.על פסק הדין של בית משפט השלום הגישה המשיבה 1 ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, בקובעו, בין היתר, כי המבקש לא הוכיח קיומו של חוב בסך של 50,000 ש"ח המובטח על-ידי המשכון. משלא הוכח קיומו של חוב, ממילא אין רישומו של משכון יכול לדחות את זכויותיהם של המשיבים הנושים.

5.על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור זו המונחת בפניי. בבקשתו התמקד המבקש בסוגיות המשפטיות שעלו בפסיקת בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. לדעתו, מתעוררות במקרה דנן שורה ארוכה של שאלות משפטיות בדיני משכון ובדיני הוצאה לפועל. אכן, בית המשפט המחוזי נזקק ואף דחה חלק מנימוקיו המשפטיים של בית משפט השלום. ברם, פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס כאמור גם על קביעתו שכלל לא הוכח קיומו של חוב לטובת המבקש כיסוד לקיומו של המשכון. משכך, אין מקום לקבלת הבקשה לרשות ערעור. השאלה העובדתית אם אכן במועד מכירת המשאית היה קיים חוב לטובת המבקש והמובטח במשכון מהווה כמובן תנאי הכרחי לתביעת המבקש כנגד המשיבים. שאלה זו אינה בעלת אופי כללי ציבורי, ואין היא חורגת מעניינם של הצדדים להליך זה, אין אפוא מקום להידרש אליה בשלישית לאחר שנדונה בשתי ערכאות קודמות (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128) . מכאן שדין הבקשה להדחות.

יוער, כי בית המשפט המחוזי התייחס בפסק דינו גם לזמן הרב שעבר מהמועד בו נמכרה המשאית ועד להגשת התביעה נשוא בקשה זו. המבקש ידע כבר בשנת 1992 כי מתנהלים הליכים בהוצאה לפועל למכירת המשאית, אך לא ביקש במועד ההוא להצטרף להליכים. במצב דברים זה, אין לו למבקש להלין אלא על עצמו, נראה איפוא שהתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי הינה ראויה.

הבקשה נדחית איפוא.