רע"א 1227/10 משה פנחס נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים שילה, ארנון ומקובר) מיום 11.2.10 בתיק ע"א 6834-09-09 בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (השופט שוהם) מיום 20.8.09 בתיק א' 4862/07.

רקע והליכים

ב.

ביום 3.9.98 ניתן פסק דין על ידי בית משפט השלום ברמלה (השופט ברוך) בתיק א' 5531/96, בתביעת המשיבה כנגד המבקש (להלן ההליך הראשון ), בטענה שהמבקש הקים נכס ברח' חתוכה 1 ביהוד שלא כדין על מקרקעין של רשות הפיתוח, ומשתמש בו כמחסן. בפסק הדין בהליך הראשון נקבע, כי למבקש אין זכויות בנכס, ולא הוענקו לו זכויות שכאלה, ואף לא זכות לדיירות מוגנת כטענתו; נקבע, כי על המבקש לפנות את הנכס. המבקש לא פינה את הנכס, אלא הגיע להסדר עם המשיבה בדבר המשך שהותו שם כנגד תשלום דמי שכירות חודשיים; אולם, בשלב מסוים חדל המבקש מתשלומים אלה. כתשע שנים לאחר שניתן פסק הדין בהליך הראשון הגיש המבקש תביעה לבית המשפט השלום (תיק א' 4862/07) לביטול פסק הדין בהליך הראשון, בטענה שההליך התבסס על ראיות תרמית ושהתגלו ראיות חדשות, ולהצהרה על המבקש כבעל זכות דיירות מוגנת בנכס. נטען, כי נמצאו מסמכים התומכים בטענות המבקש לזכויות כדייר מוגן ומפריכות את הטענה כי פלש למקום, ובהם מפות שערכה המשיבה בהן מצוינת נוכחות המבקש במקום, וכן קבלה של המשיבה משנת 1973 שהוצאה למבקש. במקביל, הגישה המשיבה תביעה כספית ותביעה לפינוי המבקש מן הנכס בשל אי תשלום דמי השימוש החודשיים (תיק א' 1207/08).

ג.

בפסק דינו של בית משפט השלום (מיום 20.8.09) הודגשו הבדלי הגרסאות המשמעותיים בין תיאורו העובדתי של המבקש בתצהירו שהוגש בהליך הראשון לבין זה שבהליך הנוכחי. כן נקבע, כי ניתן היה בשקידה סבירה לאתר קבלה שהוגשה כעת כראיה חדשה, עוד לפני מתן פסק הדין בהליך הראשון; נאמר, כי הקבלה עומדת בסתירה לאמור בתצהירו של המבקש בהליך הראשון. עוד נקבע, כי אין בכוחה של קבלה בודדת כדי לשנות את פסק הדין הראשון, במיוחד מקום בו נקבע כי אף אילו נתנה המועצה למבקש זכויות בנכס, לא היתה מוסמכת לעשות כן. עוד נאמר, כי הלכת ההשתק השיפוטי מטילה נטל כבד על המבקש לבטל פסק דין, ודורשת כי יבוא בכפיים נקיות.

ד.

בפסק הדין של בית המשפט המחוזי (מיום 11.2.10) נאמר, כי הערעור מופנה כלפי קביעות עובדה ומהימנות שקבע בית משפט השלום, שדחה את גירסתו העובדתית החדשה של המבקש. נאמר, כי ניתוח הראיות שערך בית משפט השלום נכון, ואף הגישה המשפטית בדבר השתק שיפוטי מקובלת. נקבע, כי הראיה החדשה לא היתה משנה את פסק הדין הראשון, גם אילו הובאה במסגרתו. נאמר, כי חלק מטענות המבקש מופרכות על פניהן, וראוי היה להן שלא נטענו. נקבע, כי המבקש ישלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסכום של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ.

הבקשה דנא

ה.

בבקשת הנוכחית עותר המבקש לבטל את פסקי הדין הקודמים, ולהחזיר את התיק לבירור הטענות העובדתיות בו; למצער, התבקשה הפחתת ההוצאות שנפסקו כנגדו. הודגש, כי אין מדובר בפסק דין כספי, אלא ב"קורת הגג היחידה לראשו" של המבקש. פורטו נסיבותיו האישיות של המבקש – אדם נכה, בעל משפחה, המתקיים מקצבת נכות ואינו עובד, ואשר לו ולזוגתו בעיות רפואיות שונות. נטען, כי יש להבחין בין המקרה הנוכחי למקרים אחרים בשל הנסיבות החריגות. כן נטען, כי היות המשיבה גוף מעין ציבורי יוצר מחויבויות מוגברות מצדה. עוד נטען, כי עקרון סופיות הדיון צריך לסגת מפני האינטרס הציבורי שבהשמעת עובדות "נכונות יותר". נאמר, כי בשלבים מוקדמים יותר בהליך, נטה בית המשפט המחוזי לדעה כי דווקא יש בראיה החדשה בכדי לשנות מהקביעות בפסק הדין בהליך הראשון. שוב נטען, כי הקבלה שנתגלתה שופכת אור חדש על כל הפרשה, ועל כן פסק הדין בהליך הראשון שגוי. נאמר, כי לבית המשפט נתונה סמכות טבועה לבטל פסק דין חלוט, וכי שיקולי צדק אמורים להוביל לשינוי פסק הדין הראשון. עוד נטען, אין סתירות של ממש בין הגירסאות העובדתיות של המבקש בהליך הראשון ובהליכים דנא; וכי תצהירו החדש של המבקש מסביר כל סתירה לכאורית שכזו באופן מספק, כי ולא היה ראוי ליחס משקל מכריע לסתירות אלה.

דיון והכרעה

ו.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. המבקש נוקט לשון חריפה בטענה – בתמצית – כי ניתנה עדיפות לסופיות הדיון על פני שיקולי האמת. ואולם, תמהתי לראות כי הבקשה שזורה בטענה, שתוצאת פסקי הדין בבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי היא הסרת קורת הגג מעל למבקש ומשפחתו, שכביכול הוא מתגורר במקום 45 שנה. הבקשה רצופה בדברים קשים על "תלישת" המבקש מביתו, אך בפועל אין המדובר כיום כל עיקר בביתו של המבקש אלא במחסן עסקי, ואף בגדרי המקובל בהגנת הדייר, לא הרי מקום מגורים כהרי עסק. הקבלה בה מדובר כראיה חדשה, משנת 1973, ובה מדובר בתשלום בעבור שכר דירה אינה מדברת במגורים אלא על "דייר". על כן לא ירדתי לסוף טענתו של המבקש בדבר "קורת הגג היחידה לראשו" שבהינטלה יהא מחוסר בית. תצהירו הראשון של המבקש מ-29.12.97 מתאר תחילה כי הנכס ניתן למגורים ולעיסוק (סעיף 4), אך בסעיף 8 מדובר על הקמת עסק. אף בתצהיר ה"מאוחר" של המבקש מ-29.7.08 נאמר, כי גר במקום עם נישואיו ב-1967 (סעיף 8), אך בהמשך (סעיף 9) נאמר רק "אני מחזיק בנכס עד היום הזה", ולא "אני גר בנכס". גם תצהיר השכן סאלם נאגר מ-3.5.07 מתאר דיור משכבר הימים. מכתב ראש המועצה מר חתוכה מ-10.3.85 מדבר על "חנות" השייכת למבקש מאז 1963. כך גם מסמכים אחרים, כגון רשיונות עסק מ-1978 ו-1985 ואישור חניה של המועצה מ-5.12.89, כולם מדברים בעסק, והוא מתואר כמשמש כמחסן בחוות דעת השמאי מר קמיל מ-15.3.96; ראו גם עדות גב' דרעי מ"עמידר" מ-8.4.98 בת"א 5531/96 עמ' 7 ("מצאתי את המחסן סגור"). גם השופט ברוך בפסק הדין באותו תיק מ-3.9.98 מדבר במחסן. חקירת מודיעין אזרחי מ-15.1.02 מתארת את מקום מגורי המבקש ברח' בר סימן טוב 107 ביהוד – נכס בבעלותו, במקום אחר – וכן נזכר כי "לנבדק מחסן סגור ברח' חתוכה 1 יהוד". נוכח כל אלה, תמהני מאוד על טענת ההתגוררות בבית וה"תלישה מן הבית".

ז.

יתר על כן, חלק מן הטענות מסביר את ההבדלים בין התצהירים בעצה משפטית שקיבל המבקש, ואולם עורך דינו של המבקש דאז לא הובא לעדות בבית משפט השלום; וגם הגירסה בתצהיר המאוחר, של תשלום בעבור סיוע פוליטי לראש המועצה, נראית על פניה מוקשה, והשתק שיפוטי בהחלט במקומו, ולכגון דא נועד; ראו רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים , פ"ד נט(6) 625.

ח.

אשר על כן, אין בידי להיעתר לבקשה. יחד עם זאת, בנסיבות המיוחדות של מצבו הרפואי של המבקש ורעייתו, תודיע המשיבה, בלא שאטע מסמרות, אם נכונה היא – ויהא זה לפנים משורת הדין – להפחית את סכום שכר הטרחה מזה שנקבע בבית המשפט המחוזי, לסך 12,500 ₪ בצירוף מע"מ. המשיבה מתבקשת להודיע תוך שבוע.