רע"א 1254/20 אליהו צינוירט נ. הלל חן חיים

הרקע העובדתי הצריך לעניין פורט בהרחבה בפסק הדין של בית משפט השלום ואעמוד על הדברים אך בתמצית הנדרשת לבקשה שלפניי. המבקש 1 (להלן: המבקש ) התקשר עם ארבעה אחרים בהסכם שיתוף לגבי נכס ובו בין היתר הצהירו הצדדים כי בנכס ייבנה בניין בן שלוש קומות מגורים וקומת מרתף (להלן: המרתף ) , וחילקו ביניהם את הדירות והמרתף, כך שהמבקש עתיד היה לקבל את הזכויות במרתף (להלן: הסכם השיתוף ) . בהסכם מאוחר להסכם השיתוף מכר אחד השותפים (המבקשים 3-2; להלן: בני הזוג גוטליב ) את אחת הדירות בבניין למשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) . המבקש הגיש תביעה לסילוק ידם של המשיבים מהמרתף בטענה כי השתלטו על המרתף והשתמשו בו ללא הסכמתו, ובצד האמור תבע מהמשיבים דמי שימוש. המשיבים הגישו תביעה שכנגד ובה (בין היתר) תבעו מהמבקש פיצויים עבור חלקם היחסי בדירה שבנה על הגג, ומבני הזוג גוטליב פיצויים עבור ליקויי בנייה בדירה שרכשו מהם.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ק' אזולאי ) קיבל את התביעה לסילוק יד וקבע כי הגם שלא ניתן לחייב את המשיבים בהסכם השיתוף, יש להורות על סילוק ידם מהמרתף. בית המשפט ציין כי גם אם המרתף הוא חלק מהרכוש המשותף (ובכך לא נקבעו מסמרות), לא הוכח כי יתר הדיירים בבניין הסכימו שהמשיבים יעשו במרתף שימוש ייחודי ולא הובאו תימוכין לטענה כי המשיבים מאפשרים לשכנים לעשות בו שימוש דומה. יחד עם זאת, במישור היחסים עם המבקש נקבע כי אין לחייב את המשיבים לשלם לו דמי שכירות, בין היתר נוכח הקביעה כי הסכם השיתוף לא חל עליהם, ובשל כך שלא הוכחה זכאותו של המבקש להשתמש במרתף. בצד האמור, התקבלה התביעה שכנגד שהגישו המשיבים נגד המבקש בגין חלקם בדירה שנבנתה על הגג (בסך של 200,000 ש"ח). בנוסף, בית המשפט קיבל את התביעה שכנגד בני הזוג גוטליב והורה כי הם ישלמו למשיבים פיצויים בגין ליקויי בנייה ועוגמת נפש, כמפורט בפסק הדין. ערעור המבקשים וערעור שכנגד מטעם המשיבים על פסק הדין של בית משפט השלום נדחו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ר' יעקובי , מ' בר-עם ו ח' מ' לומפ ) בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) .

מכאן הבקשה שלפניי, שבה משיגים המבקשים על קביעותיו של בית משפט השלום, וטוענים כי לא היה מקום לדחות את ערעורם מכוח תקנה 460(ב) לתקנות. בין היתר טוענים המבקשים כי המשיבים ידעו על הסכם השיתוף וכי משמעות פסק הדין היא נישול המבקש מחלקו כפי שנקבע בהסכם אחרון זה; כי ההחלטה לדחות את תביעת המבקש בגין דמי השימוש לא נומקה כנדרש; וכי הליקויים שלהם טענו המשיבים זכו למענה – בתיקון או בתשלום – כבר בשנת 2003.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות . הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.