רע"א 1258/01 אליהו רום נ. פקיד שומה תל אביב 3

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ב' אופיר-תום) מיום 31.1.2001, שניתנה במסגרת עמ"ה 1046/00. בהחלטתו דחה בית משפט קמא את טענת ההתיישנות שהעלה המבקש.

2.ביום 28.12.99 הוציא המשיב למבקש צו על פי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח משולב] (להלן: הפקודה), אשר לפיו קיימים הפרשי הון בלתי מוסברים בין שתי הצהרות הון שהגיש המבקש, הפרשים המסתכמים בסכום של 315,332 ש"ח.

המבקש מייחס הפרשי הון אלה לעובדה שסכום של 103,00 דולר של ארצות הברית, הועבר לחשבונו בבנק בשנים 1991 ו1992-, מדודו, איש עסקים המתגורר בברזיל, בהעברה בנקאית מחשבונו של הדוד שבבנק "ריפליק נשיונל" שבניו-יורק. המשיב לא קיבל הסבר זה, והשגה שהוגשה בעניין נדחתה אף היא.

המבקש ערער על קביעת המשיב בבית משפט קמא, ובמסגרת ביקש כי בית המשפט יקבע כי הפרשי המס עליהם נסב הערעור מקורם בשנות המס 1991-1992, שהינן שנות מס "סגורות" וכי סמכותו של פקיד השומה לשום שנות מס אלה פגה בגין התיישנות. המבקש טען כי אין מחובתו להוכיח כי הפרשי ההון נובעים ממתנות ודי שיוכיח כי מקורם בשנת מס שכבר נסגרה.

3.בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש, בקובעו כי טענת ההתיישנות שהעלה המבקש טומנת בחובה שתי קביעות עובדתיות, שנטל ההוכחה לגביהן מוטל על כתפי המבקש, ואין להכריע בהן בטרם הוכחו: ראשית, נקבע כי על המבקש להוכיח כי קיבל סכומים מדודו בשנות המס 1991-1992. שנית, על המבקש להוכיח כי הכספים שקיבל מדודו הם המהווים את המגור לגידול ההון הנמצא אצלו. כן קבע בית המשפט כי אין מקום לדון בשלב זה בשאלת סמכותו של פקיד השומה לייחס את גידול ההון הבלתי מוסבר לשנת מס מסוימת, שכן מקומה של שאלה זו בשלב הראיות בתיק עצמו. בית משפט קמא חייב את המבקש בהוצאות הבקשה בסך של 4,500 ש"ח.

4.כנגד החלטה זו מלין המבקש. לטענתו, קביעתו של בית המשפט קמא כי הבקשה הוגשה טרם זמנה מנוגדת להלכה לפיה טענת התיישנות יש להעלות לפני פתיחת המשפט. כן טוען המבקש כי קביעתו של בית משפט קמא, כי המבקש נדרש להוכיח את מהות הכספים שקיבל בשנות המס הסגורות, מנוגדת להלכה הפסוקה. מוסיף וטוען המבקש כי לא היה מקום לחייבו בהוצאות הבקשה, וזאת ממספר טעמים: ראשית, בית המשפט לא דחה את טענת ההתיישנות שהעלה המבקש, כי אם קבע כי זו תוכרע בעת מתן פסק הדין. שנית, בית המשפט הוא שהורה למבקש להעלות את טענת ההתיישנות בבקשה נפרדת בכתב. שלישית, המבקש היה חייב להעלות את טענת ההתיישנות בשלב זה מהטעם שטענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות ראשונה.

המשיבה מתנגדת לבקשת רשות הערעור. לטענתה, אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא בעניינים שבסדרי דין, ואף לגופו של עניין אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא. לתשובת המשיבה מציע המבקש תגובה כתובה בה הוא משלים טענותיו לגוף ההחלטה ואף לגוף המחלוקת שבין הצדדים.

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט לא דגן בטענת ההתיישנות שהעלה המבקש לגופה, כי אם קבע שלצורך הכרעה בטענה זו יהא על המבקש להוכיח את הטענות העובדתיות העומדות בבסיסה, במהלך הדיון בערעור. הלכה היא כי אין בית משפט זה מתערב בעניינים הקשורים לניהולו של ההליך בבית משפט קמא, אלא אם מצא כי החלטתו של בית משפט קמא נוגדת את הדין או יוצרת עיוות דין (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 206). במקרה זה, לא נגרם למבקש עיוות דין, נוכח העובדה שטענת ההתיישנות שהעלה תוכרע במהלך הדיון בערעור לגופו, לאחר שבית המשפט ישמע את הראיות הדרושות לצורך הכרעה בטענה זו.

עם זאת, אני סבור כי לא היה מקום, בשלב זה, לחייב את המערער בהוצאות הבקשה, נוכח העובדה כי אכן ראוי היה כי המבקש יעלה את טענת ההתיישנות כבר בשלב זה, וטענתו לא נדחתה לגופה. לפיכך, ראוי כי החיוב בהוצאות שהוטלו יהא פועל יוצא של התוצאות במשפט.

הבקשה נדחית איפוא, ככפוף לאמור בדבר החיוב בהוצאות.