רע"א 1314/07 שרה ציפלינסקי נ. עו"ד מנחם רובינשטיין

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (סגנית הנשיא גרסטל, והשופטים פוגלמן ושילה) בע"א 2351/05 מיום 18.1.07, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב – יפו (השופט ד"ר ורדי) בת"א 71253/04 בש"א 152885/05 מיום 5.5.05.

ב.

(1) המבקשת, אשר מרכז חייה בגרמניה, שכרה בחודש מאי 1997 את שירותיו של המשיב - עו"ד מנחם רובינשטיין - על מנת שיבחן את אמיתות חששותיה, כי עמותת ש.פ.ר - אשר מונתה בידי בית משפט לענייני משפחה להיות אפוטרופוס על גופה ורכושה של אמה החסויה של המבקשת, הגב' רבקה ציפלינסקי ז"ל, מנהלת את נכסי אמה בדרכים לא כשרות. עוד באותו חודש (27.5.97), שלחה המבקשת למשיב מכתב ארוך בו פירטה, בין היתר, "מה לא מוצא חן בעיני בדרך שבה אתה מטפל בעניין שלי" (עמ' 4), והוסיפה כי אם לא ינהג בהתאם להוראותיה יוחלף בעו"ד אחר (עמ' 2). בזה החלה מסכת התכתבות (כך המכתבים מן הימים: 2.6.97; 7.6.97;

17.6.97; 18.6.97; 20.6.97; 2.8.97; ו- 15.8.97, והרשימה ארוכה) בה מורה המבקשת למשיב בדבר פעולות שלטעמה יש לנקוט בעניין אמה, קובלת שוב ושוב על מקצועיותו ואופן התנהלותו, ומאיימת כי בכוונתה להחליפו - כל זאת בלשון קשה. הנה ממכתבה מיום 15.10.97:

"כפי שכתבתי לך כבר ב- 10.10.97, אני רושמת בכתב לאחר כל שיחה טלפונית ביננו מה שקבענו כדי לבדוק בדצמבר עם עורך דין אחר, באיזו מידה אני יכולה לדרוש ממך פיצויים... על כל הסחבת והרמאות שלך... אתה הבטחת לי לטפל בענין ובגלל הסחבת שלך אני מפסידה הרבה כסף".

ביום 18.11.97 הודיע המשיב למבקשת על התפטרותו מן הייצוג, נוכח התנהגותה ולשונה חסרת הנימוס והכבוד. כן התבקשה המבקשת להורות לקרובי משפחתה לקחת ממשרדו את כל החומר הקשור לעניינה.

ג.

ביום 18.11.04, שבע שנים מיום ליום מ- 18.11.97 - המועד בו התפטר המשיב מטיפול בתיק – הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיב, שעילתה רשלנות מקצועית. המשיב עתר למחיקת התביעה על הסף מחמת התיישנות (א' 71253/04 בבש"א 152885/05). בית משפט השלום קיבל את הבקשה, ודחה על הסף את התביעה מחמת התיישנות, תוך שהוא קובע כי עילת התביעה התגבשה כבר בין מאי לאוקטובר 1997, שעה שציינה המבקשת במכתביה את מחדלי המשיב והטיחה כלפיו אותן טענות המהוות עילת התביעה הנוכחית. בית המשפט ציין, כי המגמה המסתמנת לגבי דיני ההתישנות היא צמצום תקופתה, כגון בהצעת הקודכס האזרחי.

ד.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת, בקבעו אף הוא כי עילת הרשלנות התגבשה בין 27.5.97 – מועד המכתב הראשון, לבין 15.10.97 – המועד שבו איימה המבקשת על המשיב בתביעה משפטית, שכן טענותיה בכתב התביעה היו זהות לטענותיה נגד המשיב כפי שהופיעו במכתביה בשבועות שקדמו להגשת התביעה. כן דחה בית המשפט את טענת המבקשת, לפיה זכות התביעה כנגד המשיב נולדה רק לאחר מות אמה; זאת - שכן תוקף תביעתה נובע מחובת הנאמנות שחב לה המשיב מעצם היותו באותה תקופה עורך דינה. מכאן הבקשה הנוכחית.

ה.

נטען, כי לא ניתן ללמוד ממכתביה של המבקשת שעילת התביעה התגבשה עוד בטרם 18.11.97, שכן כל שרצתה המבקשת במכתבים אלה היה לזרז את המשיב לפעול בעניינה. נטען, כי נזקיה של המבקשת, אשר בגינם תבעה את המשיב, נגרמו לה לאחר יום 18.11.97, דבר שלא נבחן על-ידי בתי המשפט הקודמים, ועל כן עילת התביעה טרם התיישנה. נטען, כי שגה בית המשפט בקביעתו כי עילת התביעה התגבשה לכל המאוחר באוקטובר 1997, שכן ביום 6.11.97 עוד המשיך המשיב לטפל בעניינה. עוד נטען, כי ככלל יש להימנע ככל האפשר מנעילת שערי בית המשפט בפני מיצוי זכויות שבדין מן הטעם של התיישנות. כן נטען, כי מרוץ ההתיישנות בענייננו מתחיל רק מיום פטירת אמה של המבקשת, היינו מיום 21.5.00, שכן רק אז הוקנו לה, לטענתה, זכויותיה של אמה המנוחה.

ו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, חוששני שלא אוכל להיעתר לה. כנודע, הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (בבר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא - כתארו אז – שמגר)). בקשה זו אינה נופלת בגדרן של אלה; ככל שהפכתי בבקשה, לא מצאתי כי היא מעלה סוגיה מן הסוג הרחב האמור. די בכך שלא להיעתר לה. אך גם לעיצומם של דברים, לא מצאתי מקום להתערבות ערעורית נוספת. במה דברים אמורים: סעיף 6 לחוק ההתיישנות מורה, כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958), שכנודע, בתביעה אזרחית שאינה במקרקעין היא שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות). מקובל לראות את "עילת התביעה" כמסכת העובדות המהותיות המולידות את הזכות לסעד הנתבע (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (תשס"ז; מהדורה תשיעית), 115). כפועל יוצא מכך, היום בו נולדת עילת התביעה הוא היום "שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות היה זוכה בפסק דין" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון , פ"ד נז(5) 166, 178 (השופטת פרוקצ'יה). נוכח זאת, לטעמי יש מן ההיגיון בקביעת בתי המשפט הקודמים, לפיה התגבשה עילת התביעה עוד - למצער - בחודש אוקטובר 1997 בו הודיעה, למעשה, המבקשת במכתבה על כוונתה לתבוע את המשיב בגין הסחבת בה נקט והרשלנות בטיפולו בתיק, ושעל כן תביעתה לוקה בהתיישנות. קביעה זו עולה בקנה אחד עם מטרות ההתיישנות עליהן עמד בית משפט זה מכבר:

"הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי, נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 וכן ז' יהודאי דיני התיישנות בישראל

(1991, כרך א') 10-5). והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח' , פ"ד לח(4) 554) (בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח , פ"ד נד(2) 553-535, 554, מפי השופטת שטרסברג-כהן).

ז.

כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.