רע"א 1327/08 מתד תעשיות בע"מ נ. קליל תעשיות בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים שנלר, ורדי וגנות) מיום 8.1.08 בע"א 2797/06 וע"א 3389/06, בגדרו התקבל ערעור המשיבה ונדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת מארק-הורנצ'יק) מיום 6.7.06 בת"א 49203/03.

ב.

המבקשת (להלן גם מתד ) הגישה בבית משפט השלום תביעה כנגד המשיבה (להלן קליל ). קליל הגישה תביעה שכנגד נגד מתד ונגד מנהלה, אהרון טביביאן. יסודן של התביעות בהסכם לפיו תספק קליל למתד חומר גלם לייצור מוצרי אלומיניום. לפי הנטען בכתב התביעה של מתד, הפרה קליל את ההסכם – בפיגורים בהספקת החומר, בהעלאת מחירים בניגוד לתנאים הקבועים בחוזה, בשינויים חד-צדדיים של תנאי אשראי הספקים שניתן למתד, ובהפרת סעיף בהסכם בעניין זיכוי בתנאי מבצע בגין השבת פסולת. בתביעה שכנגד נתבע חוב של מתד לקליל בעבור חומרי גלם שסופקו, וכן פיצוי בגין גניבת עין.

ג.

בית משפט השלום קיבל את תביעת מתד באופן חלקי. נקבע כי קליל איחרה עשרות פעמים בהספקת חומר הגלם, ועקב כך לא יכלה מתד להפעיל את מפעלה בהיקף מלא. לפיכך פסק בית המשפט למתד פיצוי בגין הוצאות הכרוכות בהפעלת המפעל בתקופות הרלבנטיות. עוד קיבל בית המשפט את הטענה, כי קליל שינתה את תנאי האשראי באופן חד-צדדי, ופסק למתד פיצוי בגין העלייה בהוצאות המימון שלה. מנגד נדחו הטענות לגבי העלאת המחירים ולגבי הזיכוי בגין פסולת. באשר לתביעה שכנגד, דחה בית המשפט את התביעה בעוולת גניבת עין, אך קיבל את הטענה לפיה חייבת מתד כספים לקליל בגין חומרי גלם שסופקו. בית המשפט קיזז סכום זה מסכום הפיצויים שפסק למתד, ובסופו של חשבון חייב את קליל בתשלום 927,001 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ד.

שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי. מתד טענה שהיה על בית משפט השלום לפסוק לה את מלוא הסכומים שנתבעו. קליל טענה שמתד לא הוכיחה כדבעי את נזקיה.

ה.

בית המשפט המחוזי (מפי השופט ד"ר ורדי) דחה את ערעורה של מתד וקיבל את ערעורה של קליל. אף שמצא שממצאי העובדה בנוגע לאחריותה של קליל אינם נקיים מספקות, לא ראה בית המשפט המחוזי להתערב בהם (על סמך הכלל שברגיל אין ערכאת ערעור מתערבת בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית). לעומת זאת נקבע, כי הנזק שנגרם למתד לא הוכח במידה הנדרשת. זאת בין היתר כיוון שתחשיב הנזק נסמך על הפער בין התפוקה המקסימלית של מתד לבין התפוקה בפועל – שכן לא הוכח, למסקנתו, כי הפער כולו נבע ממחדליה של קליל. עוד דחה בית המשפט המחוזי את חישוב הנזק שערך בית משפט השלום בעניין שינוי תנאי האשראי – שכן העליה בהוצאות המימון לא נבעה, למסקנתו, משינוי זה בלבד. בית המשפט קבע כי הסכום המוכח של חוב מתד לקליל לפי קביעת בית משפט השלום היה 712,342 ₪ נכון ליום פסק הדין. לפיכך חישב בית המשפט מחדש את הנזק הכרוך בשינוי תנאי האשראי, ומצא שהנזק מסתכם לכל היותר בסכום של 120,000 ש"ח. לאחר קיזוז סכום זה מחובה של מתד כלפי קליל, נמצאת מתד חייבת לקליל סכום של 592,342 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בהנמקתו המשפטית נדרש בית המשפט, בין השאר, להלכת ע"א 555/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 810-808 (מפי השופט – כתארו אז – ברק) (להלן הלכת אניסימוב ).

ו.

מכאן הבקשה שבפני, הערוכה כדבעי, המתמקדת על פניה בהלכת אניסימוב . לטענת המבקשת, מן הראוי לעיין מחדש בהלכה זו, אשר לפיה עלול נפגע מהפרת חוזה לצאת וידיו על ראשו גם כשהוכח כי הופר חוזה עימו וכי נגרם לו נזק בשל כך – וזאת אך משום שלא הביא די ראיות, לשיטת בית המשפט, להוכחת שיעור הנזק. הטענה נטענת בפרט בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, אשר עיגן את הזכות החוקתית לקניין, ובעקבות זיהוי מגמה בפסיקה אשר - כך כנטען -

מצמצמת עם השנים את הלכת

אניסימוב . נטען ספציפית, כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו במקרה דנא לראיות שונות העונות על הצורך באשר להוכחת הנזק.

ז.

לאחר העיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. אוכל להבין לתחושתה של המערערת אשר קערת הישגה בבית משפט השלום נהפכה על פניה. ואולם, להבנתי לאמיתו של דבר לא הלכת אניסימוב היא שבראש דאגתה, אלא טענתה הקונקרטית באשר לנזקה, שלשיטתה הוכח כדבעי בתצהיר מנהלה מר טביביאן, ובנספחים לו - שלא מילאו כנטען תפקיד בפסיקתו של בית המשפט המחוזי; מבקשת היא יתד להיתלות בו לשם ערעור בגלגול שלישי, ועל כן נדרשה להלכת אניסימוב. ואולם, ראשית, בית המשפט המחוזי נדרש לנספחי תצהירו של מר טביביאן ולא ראה אותם כמספקים. ושנית, אשר ל הלכת אניסימוב , המקובלת בפסיקה שנים ארוכות (והשוו גבריאלה שלו דיני חוזים

578 (מהדורה שניה, תשנ"ה)), הריהי לטעמי הלכה מאוזנת והוגנת, התואמת את השכל הישר, וקשה לראות בה דופי כשלעצמה. את סדר הדברים שבהלכה זו קשה לסתור; על התובע המבקש פיצוי בגין הפרת חוזה (וכך גם בתביעה אזרחית אחרת) להוכיח קיומו ושיעורו של הנזק. אך אין הלכת אניסימוב מציבה רף ראייתי גבוה וקשיח העלול להעמיד מכשול בפני נפגע המנסה באמצעים סבירים להוכיח את נזקו ומנוע מכך מטעמים אובייקטיביים; על כן נותר פתוח הפתח לדרכי הוכחה גמישות יותר, ואף לאומדן.

נקבע בה כי:

"באותם המקרים, בהם... ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם

– לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (עניין אניסימוב , 808–809).

ובסופו של יום יהיו איפוא אף מקרים שבהם תהא פסיקה על פי אומדן, כשמציאות החיים מחייבת זאת (ראו דברי – אמנם בדעת מיעוט בתיק לגופו – בע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים (לא פורסם)).

ח.

והנה בנסיבות המקרה קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת יכולה היתה להביא ראיות להוכחת הנזק שנגרם לה, וסבר כי לא עשתה כן די הצורך – ועל כן אין לפסוק לה פיצויים בגין הנזק. אין המדובר איפוא בשאלה "הלכתית", אלא בהכרעה עובדתית בעניין סוג הנזק ואפשרות הוכחתו, ובכגון אלה אין ניתנת ככלל רשות לערעור נוסף (ראו ר" ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128–130) .

ט.

אוסיף עוד מלה לעניין הטענה כי ראוי לשקול מחדש את הלכת אניסימוב לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. הלכה זו ביקשה לאזן בין האינטרסים של התובע לבין אלה של הנתבע. אל מול טענות התובע באשר לנזקו עומדת זכות הקניין של הנתבע . על כגון דא אפשר לקרוא - בהשאלה - את דברי חכמים בדבר "זכותו של זה, שהיא חובתו של זה" (בבלי סנהדרין ל"ב ב'). על כן, בעיני אין ההגנה החוקתית על זכות הקניין משמיעה בהכרח כי מן הראוי לשנות מהלכת אניסימוב במישור העקרוני; ובסופו של יום, עקרונותיה ייושמו בכל מקרה לגופו, ויש בהם גמישות מספקת להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט.

י.

כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.