רע"א 1335/15 פלוני נ. קצין התגמולים

1.

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.1.2015 בע"ו 10224-07-14 (כב' השופטים י' גריל, י' וילנר ו ב' טאובר ; להלן: פסק הדין ), אשר קיבל, באופן חלקי, את ערעור המבקש על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: ועדת הערעורים או הוועדה . החוק יכונה להלן: חוק הנכים ).

רקע והליכים קודמים

2.

בחודש אוקטובר 1987 התגייס המבקש לצה"ל והחל בהכשרה בקורס טייס. אחיו נהרג בעת שירותו הצבאי כנווט בחיל האוויר, ולכן גיוסו של המבקש למסגרת קרבית הצריך את הסכמת הוריו, ומפקדיו היו מודעים לרקע שלו. לאחר כשמונה חודשים הודח המבקש מהקורס, לטענתו, באופן פתאומי ומבלי שנמסרה לו הסיבה להדחה. בשנה שלאחר מכן המערער הדיח את עצמו מקורסים צבאיים שונים אליהם הופנה, ולבסוף שוחרר בחודש יוני 1989 משירות חובה על רקע נפשי, נוכח הופעת תסמיני חרדה ודיכאון שפגעו בתפקודו. המערער חזר לשירות חובה בן שנה נוספת, אשר גם ממנו שוחרר בשנת 1990 על רקע נפשי. בשנת 2000, לאחר מות אביו, המבקש חזר לשירות מילואים וסעיף הליקוי הנפשי בתיקו האישי בוטל לאחר שבבדיקה מאותה שנה לא נמצאה כל הפרעה נפשית. המבקש התקבל לקורס קצינים, אך עזב לאחר יום אחד בשל חזרת תחושות החרדה מהן הוא סובל.

3.

המבקש טען כי מאז ההדחה מקורס הטיס ועד היום הוא ממשיך לסבול ממצב נפשי קשה שמשפיע על תפקודו היום-יומי ומונע ממנו להתמיד ולהצליח בכל עבודה. לטענתו, הדחתו מקורס הטייס והטיפול בו לאחריה הם שהובילו לפיתוח או להתדרדרות במצבו, כיוון שהתגייס לצה"ל בריא בגופו ובנפשו. על רקע זה הוא הגיש תביעה למשיב, קצין התגמולים, שיכיר בו כנכה צה"ל.

4.

המשיב דחה את התביעה על בסיס חוות דעתה של רופאה מומחית, ד"ר שינקמן, שקבעה כי אין קשר בין שירותו הצבאי של המבקש לבין ההפרעה הנפשית שפיתח. בחוות דעתה צוין שהמערער סובל מתגובת אבל פתולוגית ומדקומפנסציה של אישיות נרקיסיסטית, ולא מדכאון מג'ורי. ערעור על החלטה זו שהגיש המבקש לוועדת הערעורים נדחה ביום 25.10.2010. הוועדה קבעה כי המחלה הנפשית אינה קשורה להדחתו של המבקש מקורס טייס.

5.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי (ע"ו 22759-12-10 פלוני נ' משרד הביטחון (20.5.2012). להלן: הערעור הראשון ) . במהלך ניהול המשפט התברר, כי קצין התגמולים לא הגיש לעיון הוועדה שתי חוות דעת נוספות שנערכו על-ידי ד"ר שינקמן, האחת מיום 30.7.2009 והשנייה מיום 31.12.2008. מחוות דעת אלה עולה שהרופאה הכירה בכך שהמבקש סובל מתסמינים חרדתיים ודיכאוניים ובכך שקיים קשר סיבתי בין המחלה ממנה סובל המבקש לבין תנאי שירותו, אך היא סברה ש"אין לראות במערכת הצבאית אחראית על כישלון התובע בקורס" וש"עקב כך אין קשר בין השירות וההפרעה" (חוות דעת מיום 30.7.2009). בחוות דעת שהגישה הרופאה לקצין התגמולים (אשר לא הוגשה לוועדה), אשר נכתבה בעקבות פניית באת-כוחו של המבקש אליה, ציינה ד"ר שינקמן כי ההחלטה האם הדחה מקורס היא סיבה להכיר בקשר של גרימה או החמרה של מצב נפשי היא החלטה משפטית ולא רפואית, אך יצירת זיקה בין הדברים תגרור תביעות נוספות. המשיב טען שחוות הדעת הללו היו רק טיוטות פנימיות, ובשל כך לא נחשפו בפני הוועדה קודם לכן.

בבית המשפט המחוזי נחלקו דעות השופטים. בהתאם לס' 80(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הוחלט על פי חוות דעתה של אב"ד, כב' השופטת שטמר , שקיבלה את הערעור בחלקו וקבעה כי מצבו של המבקש הוחמר ב-15% בגלל שירותו הצבאי. בדעת יחיד סברה השופטת בר-זיו שיש להכיר בקשר סיבתי "מלא" בין שירותו הצבאי של המבקש לבין מחלת הנפש בה לקה, וכן העירה שהיא רואה בחומרה רבה את העובדה שבפני המשיב עמדה חוות הדעת של ד"ר שינקמן, והוא "דאג לתקנה על מנת שיוכל לדחות את התביעה המונחת בפניו" (עמ' 6 לערעור הראשון).

6.

בעקבות הערתה של השופטת בר-זיו , הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 5202/12). נוכח הסכמת הצדדים, קיבל בית המשפט את הבקשה ואת הערעור בדרך של החזרת הסוגיה לוועדת הערעורים, שתדון בו "בפתיחות הדעת" תוך קביעה עצמאית של סדרי הדין בפניה.

7.

ביום 26.5.2014 ניתן פסק דינה השני של ועדת הערעורים, אשר קבעה שלא תישמענה עדויות נוספות או עדויות מומחים. הוועדה קבעה שהאבחנות השונות שניתנו לגבי מצבו של המבקש אינן סותרות, ומתקיימות זו לצד זו. הוועדה דחתה את הערעור המחודש, וקבעה בשנית שלא מתקיים קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המבקש לבין תנאי שירותו הצבאי, הן בפן הסובייקטיבי והן בזה האובייקטיבי. לגבי חוות הדעת של ד"ר שינקמן נקבע, שהרופאה לא מצאה את הגורם הישיר למצבו הנפשי של המבקש, אלא הצביעה על המערכת המשפחתית ומבנה האישיות שלו. יחד עם זאת, המשיב הסכים, לפנים משורת הדין, להכיר בקשר סיבתי בשיעור של 15%. על כך הגיש המבקש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי.

8.

ביום 27.1.2015 ניתן פסק הדין. בית המשפט קיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש, וקבע שיש להכיר בקשר סיבתי בין ההדחה מקורס הטיס לבין מצבו הנפשי של המבקש בשיעור של 50%. בית המשפט דחה את טענת המשיב להיעדר יסוד סובייקטיבי המבסס את הקשר הסיבתי. לגבי היסוד האובייקטיבי נקבע, כי למרות שהפסיקה לרוב לא רואה בהדחה מקורס אירוע שמקיים דרישה זו, מדובר במקרה מיוחד מאוד. אולם, נקבע שלצד ההשפעה הטראומטית של ההדחה מהקורס, גם לתגובת האבל הפתולוגית המאוחרת על מות האח הייתה השפעה על המבקש, ולכן הוכר קשר סיבתי בשיעור של 50% בלבד.

9.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

נימוקי הבקשה

10.

המבקש טוען שיש לתת לו רשות לערער בשל כמה סוגיות בעלות חשיבות ציבורית ומשפטית. הסוגיה הראשונה נוגעת לחוות הדעת שנערכו על-ידי מומחית מטעם המשיב. אליבא דמבקש, ד"ר שינקמן חרגה מהתחום בו היא אמורה לחוות את דעתה אל עבר שיקולי מדיניות, בעוד שהמשיב מוסמך להיעזר בחוות דעתה רק בשאלה רפואית. יתר על כן, לטענת המבקש, המשיב ניהל תכתובות עם המומחית מטעמו על מנת לשנות את ניסוח חוות דעתה כך שיתאים להחלטתו ויצדיק את דחיית הבקשה להכרה במבקש כנכה.

הסוגיה השנייה לה טוען המבקש קשורה לקביעות בדבר מצבו הנפשי ערב גיוסו ובהשלכותיהן על פסק הדין הסופי. לשיטת המבקש, הותרת הקביעות בפסק הדין על כנן תפגע באוכלוסיה לה נועד חוק הנכים. שכן, צעירים רבים הולכים בעקבות אחיהם שנהרגו לאותה היחידה, ואין זה ראוי שפגיעה של האח הצעיר בשירות תהיה תמיד חלקית רק מפני שהוא סובל גם מפגיעה נפשית בעקבות נפילת האח. המבקש סבור שיש לאמץ חזקה, הקיימת לטענתו בחוק הנכים האמריקאי, ולפיה כל חייל נחשב כמי שהיה במצב בריא בעת שגויס לצבא, למעט אלה שאובחנו בעת הגיוס. הסוגיה השלישית הנטענת ענינה במעמדם של קורסים והכשרות מיוחדים לגבי היסוד האובייקטיבי של דרישת הקשר הסיבתי. לשיטת המבקש, בתי המשפט החלו ליצור אבחנה בין קורסים אלה לבין קורסים קצרים ורגילים, שהדחה מהם לא נחשבת ל"אירוע חריג" המקים קשר סיבתי לפגיעה, וראוי שבית משפט זה יאמר את דברו בנושא.

לבסוף, המבקש טוען שבית המשפט המחוזי פסק כפי שפסק לגבי הקשר הסיבתי בין הדחתו מהקורס לבין מחלתו הנפשית על סמך שיקולי מדיניות. זאת, היות שגם בית המשפט ואפילו ד"ר שיינקמן סברו שההדחה היא הגורם להתפתחות הפגיעה. על כן, המבקש סבור שנדרשת הכרעה האם שיקולי מדיניות יכולים להשפיע על קביעת קשר סיבתי.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה, אני סבור שלמערער היה את יומו בשורה של ערכאות משפטיות, וההכרעה הסופית בענינו סבירה והוגנת. בקשת רשות הערעור לא מעלה שאלה חוקתית או ציבורית החורגת מענינו הפרטני של המבקש, ולא מצאתי שנגרם לו עיוות דין המצדיק התערבות בפסק הדין (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

ראוי אך להבהיר מבחינה עקרונית, ומבלי להאריך שלא לצורך, כי מובן מאליו שקביעת קשר סיבתי מושפעת משיקולי מדיניות ולא רק מקיומו של קשר סיבתי עובדתי. שהרי "קשר סיבתי - משפטי כורך – על - פי עצם טיבו – שיקולים ערכיים באשר לתחום התפרשותו הראוי של החוק", ונקבע על בסיס אמות מידה של מדיניות משפטית (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן , פ"ד נו(5) 732, פס' 20 (2002) וראו למשל גם ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש , פ"ד לז(1) 113, פס' 44 (1982)).

יתר הסוגיות שהועלו יכול שהן ראויות לדיון במקרה מתאים, אך אין בהן כדי לשנות מן התוצאה הסופית בענייננו, ואינן מצדיקות מתן רשות ערעור (רע"א 6768/13 פלונית נ' אגף השיקום – קצין תגמולים , פס' 15 (14.11.2013)).

12.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.