רע"א 1342/99 ג'וני בנא נ. אררט חברה לביטוח בע"מ

השופטת ד' דורנר:

1.ביום 12.8.96 ארעה תאונת דרכים, עת רכב פרטי בו נהג המערער, סטה מנתיב נסיעתו והתנגש חזיתית במשאית שנסעה בנתיב הנגדי. כתוצאה מהתאונה נגרם למערער נזק-גוף, והוא אף נזקק לטיפול פסיכיאטרי לאחר שניסה להתאבד מספר פעמים. לפיכך, תבע המערער את המשיבים בבית-המשפט המחוזי בנצרת על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן - חוק הפיצויים).

המשיבים טענו, כי אינם חייבים לפצות את המערער בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. לטענתם, התאונה ארעה עקב התנהגות מכוונת של המערער, אשר ניסה לשים קץ לחייו באותו ארוע. את טענה זו ביססו המשיבים על דוח בוחן-התנועה, לפיו בעת התאונה שררו תנאי ראות טובים, הכביש היה יבש ותקין, ולא נמצא פגם ברכבו של המערער, שעשוי היה לגרום לסטיית הרכב מנתיבו; על עדות נהג המשאית והנוסע שישב לצידו בעת התאונה, אשר העידו, כי המערער לא ניסה לבלום את רכבו או לחזור לנתיבו; ועל נסיונות ההתאבדות שביצע המערער לאחר התאונה.

2.בית-המשפט המחוזי (השופט מנחם בן-דוד) דחה את תביעתו של המערער בקבעו, שהמערער גרם לתאונה במתכוון, ולפיכך נכנס הוא לגדר סעיף 7(1) לחוק הפיצויים לפיו מי שגרם לתאונה במתכוון אינו זכאי לפיצוי לפי חוק זה.

בחלקו הראשון של פסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי, כי בנסיבות התאונה, היינו תאונה חזיתית בתנאי כביש וראות תקינים, בעת נסיעה ברכב תקין, על המערער לספק הסבר, מדוע יקבע בית-המשפט כי מדובר בתאונה ולא במעשה מכוון.

המערער טען, כי אינו זוכר כלל את פרטי התאונה. בית-המשפט דחה טענה זו וקבע, כי עדותו של המערער אינה מהימנה. לפיכך, נקבע בחלקו השני של פסק-הדין, כי המערער לא סיפק הסבר סביר מדוע סטה מנתיב נסיעתו. כן נקבע, כי בעת התאונה היה המערער רווק כבן 30, חסר מקצוע ומקום עבודה, אשר בעברו תקופות של התמכרות לסמים ולאלכוהול, אשר נמצא לאחר התאונה במצב נפשי קשה.

לבסוף קבע בית-המשפט המחוזי, כי :

כל הראיות והממצאים הללו, שלא נמצא להם כל הסבר אחר, לא מותירים מקום לקביעה אחרת זולת זו שלפיה מה שנראה למתבונן מהצד כנסיעה מכוונת אל עבר המשאית אכן היתה כזו בפועל.

לפיכך נפסק, כאמור, כי המערער אינו זכאי לפיצוי על-פי חוק הפיצויים, ותביעתו נדחתה.

3.מכאן הערעור שבפנינו, בגדרו טען המערער, כי התשתית הראייתית שהובאה בפני בית-המשפט המחוזי אינה מובילה למסקנה, לפיה הוא גרם לתאונה במתכוון. לטענת המערער, לא ניתן ללמוד מראיות אלה על כוונה של ממש לגרום לתאונה. חיזוק לטענתו מצא המערער בכך, שהוא הורשע בדין פלילי בנהיגה בקלות-ראש, וסטייה בחוסר-זהירות בלבד.

המשיבים תמכו יתדותיהם בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, על נימוקיו, והדגישו, כי מנסיבות הארוע עולה מסקנה אחת, והיא, כי המערער התנגש חזיתית במשאית במתכוון, בנסותו להתאבד.

4.ערעור זה בדין יסודו.

הכוונה לגרום לתאונה, בה דן סעיף 7(1) לחוק הפיצויים, הינה כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה. ראו: אליעזר ריבלין, חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, 1999), בע' 243.

בנסיבות המקרה דנן, התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית-המשפט המחוזי אינה מוכיחה, כי המערער התכוון לגרום לתאונה ברמת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, דהיינו, בעודף הסתברות.

למרבית הצער, תאונות מסוג התאונה דנן אינן מאורע נדיר בכבישי הארץ בעת האחרונה, וזאת אף במצבים בהם נתוני הכביש והרכב אינם מספקים כל הסבר לתאונה. אין בנסיבות אלה בלבד, כדי להוכיח, כי התאונה נגרמה עקב מעשה מכוון, או כדי להעביר את הנטל לתובע הפיצויים להוכיח, כי לא גרם לתאונה במתכוון.

אף מהארועים שארעו לאחר התאונה, לרבות נסיונות ההתאבדות שביצע המערער, לא ניתן ללמוד דבר על מצבו הנפשי עובר לתאונה, וודאי שלא ניתן להסיק, כי התאונה עצמה הייתה נסיון התאבדות, או מעשה מכוון אחר.

5.אשר-על-כן דעתי היא, כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולקבוע כי המשיבים חייבים בנזקו של המערער על-יסוד חוק הפיצויים ולהחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי, לקביעת גובה הפיצויים.

כן הייתי מציעה לחייב את המשיבים בתשלום הוצאות משפט למערער בסך 25,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' אנגלרד :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.