רע"א 1360/04מועדון הכדורגל מכבי תל אביב נ. אבי נימני

מבוא

במסגרת ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו (כבוד סגנית הנשיא ר' שטרנברג אליעז) מיום 2.2.04, בה.פ. 1303/03, הוגשה הבקשה הנוכחית להורות על עיכוב ביצועו של פסק–הדין, לפיו נדחתה תביעתם של המבקשים, אשר ביקשו ליתן צו עיכוב הליכי הבוררות המתנהלים כנגדם על–ידי המשיבים 1 ו-2, במוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל בישראל (להלן: המשיבה 3). שכן, לטענתם, המוסד לבוררות של המשיבה 3, נעדר סמכות לדון בתביעה שהוגשה אליו על–ידי המשיבה 2 כנגד המבקשים.

רקע

המשיב 1 (להלן: נמני) הנו שחקנה של המבקשת 1 (להלן: מכבי), מזה 14 שנים. על–פי הסכם שנכרת בין המבקשים לבין נמני ו- vanite investments limited (להלן משיבה 2), עתיד היה נמני לשחק במכבי עד ליום 4.5.05.

ביום 13.8.03 כינסה מכבי מסיבת עיתונאים בה הודיעה על הפסקת העסקתו של נמני על– ידה, תוך העלאת טיעונים שונים אודות התנהגותו המקצועית והחברתית.

בתאריך 15.11.03, הגישו נמני והמשיבה 2 תביעה, בהליך בוררות, כנגד המבקשים, בה טענו להפרת הסכם ההעסקה עם נמני ופגיעה בכושרו ובעתידו המקצועי. בשל-כך, נתבעו המבקשים לתשלום משכורות ופיצויים בסך של 12,500,000 ₪. הוסיפה ותבעה המשיבה 2 סך של 7,193,610 ₪ מהמבקשים

1 ו-2 בשל הפרת החוזה שנחתם עימה ובשל ההפרה הצפויה של אותו ההסכם.

בהתאם לתקנונה מינתה נשיאות ההתאחדות לכדורגל שלושה בוררים, שידונו בתביעה כאמור.

בהליך המקדמי של הבוררות העלו המבקשים טענה, לפיה לא רשאים הבוררים לדון בתביעה מפאת חוסר סמכות עניינית, שכן, לא די בכך שהמשיבה 2 היא חברה זרה הרשומה בגיברלטר ואינה מחויבת להליך הבוררות, אלא גם שחוק הספורט התשמ"ח- 1988 (להלן:חוק הספורט), ותקנון ההתאחדות לכדורגל אינם חלים עליה.

טענת המבקשים נדחתה. הבוררים קבעו, כי נושא הבוררות הוא הפרת זכויותיו של נמני והפיצוי בגין ההפרה, ולכן הסמכות הדיונית נתונה למוסד לבוררות, הן על–פי האמור בסעיף 11 לחוק הספורט והן על–פי תקנון ההתאחדות לכדורגל בישראל וההתאחדות הבינלאומית ( FIFA ).

או-אז, עתרו המבקשים בהמרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי בתל–אביב יפו, למתן פסק-דין הצהרתי בדבר חוסר סמכותם של הבוררים לדון בתביעת המשיבים 1 ו-2. כמו-כן, ביקשו הם סעד זמני לעיכוב הבוררות.

בתאריך 2.2.04 דחה בית-המשפט המחוזי את עתירת המבקשים, יחד עם זאת עיכב את ביצוע פסק הדין ב–10 ימים, שמניינם מיום מתן פסק-הדין.

על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הגישו המבקשים בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה, כשבמסגרתה הגישו בקשה לעיכוב ביצועו. את בקשתם סומכים המבקשים על שתיים: ראשית, הם טוענים, כי סיכוייהם להצליח בערעור טובים. שנית, לטענתם מתן פסק דין על-ידי המוסד לבוררות, בטרם תתקבל הכרעה בערעור נשוא בקשה זו, יכול ויגרום למבקשים נזק בלתי הפיך, בין היתר היות המשיבה 2 הנה חברה זרה, ובמידה וישולמו לה כספים לא ניתן יהיה להשיבם, באם יתקבל ערעורם של המבקשים.

דיון

לאחר עיון בבקשה ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מונעת בעד הזוכה להוציא לפועל את פסק-הדין או לפעול על-פיו בכל דרך אחרת. פסק-הדין חורץ בשלב זה את הדין, וצריך טעם מיוחד כדי שבית-המשפט לערעורים ימנע מבעד מי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. לפיכך, גם בדונו בבקשה רגילה לעיכוב הביצוע של פסק-הדין, אין בית-המשפט לערעורים נוטה לתת סעד זמני המשעה את תוקף פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט קמא. הנטל להצדיק מתן סעד זמני ממין זה מוטל על מי שמבקש למנוע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק-הדין ואינו נטל קל. "טעם מיוחד" לעיכוב ביצוע מותנה בדרך כלל בהצטברות שני גורמים אלה: סיכוי טוב לקבלת הערעור וקושי בהחזרת המצב לקדמותו אם פסק-הדין ימומש והערעור יתקבל לאחר מכן, או כי ביצועו המיידי של פסק-הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד נ (1) 668, 672; ע"א 6626/96, בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403).

באשר לעניינם של המבקשים ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבים בעיכוב ביצוע הליך הבוררות לבין הנזק שיגרם למבקשים אם לא יעוכב הליך הבוררות נשוא הבקשה, ידם של המשיבים על העליונה. שכן, שוכנעתי כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מאזן כראוי בין אינטרס המשיבים, כי הליך הבוררות יתקיים ללא עיכובים לבין אינטרס המבקשים להעברת הדיון אל בית המשפט וחיסכון בזמן שיפוטי.

אשר-על–כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

המבקשים ישלמו למשיבות 1 ו-2 ביחד, שכר טרחת עורך-דין, סך של 7,500 ₪ ולמשיבה 3 סך של 7,500 ₪.