פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
רע"א
1364/03
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
המבקש:
עזבון המנוח פנחס ליאור ז"ל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א
3098/02 מיום 9.1.2003 שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא השופט י' צמח
בשם המבקש: עו"ד נתן
רון
החלטה
1.זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא י' צמח) לפיה נתקבל ערעור המדינה על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי).
הבקשה מעלה שאלה אחת - כיצד יש לפרש את תקנה 6(ג) לתקנות בית המשפט (אגרות) התשמ"ח-1988 (להלן: התקנות).
המבקש, עיזבון המנוח, הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד ההסתדרות המדיצינית הדסה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למנוח. ההליך התנהל בבית המשפט המחוזי, ואחרי קדם משפט שני, הגיע המבקש להסכמה עם הנתבעת שעל פיה יוקטן סכום התביעה כדי סכום הנמצא בסמכות בית משפט השלום. הצדדים הגישו בקשה לתת תוקף של פסק דין להסכם, ובקשתם נענתה על ידי רשם בית המשפט המחוזי, בהחלטה שניתנה, במעמדו כשופט בבית משפט השלום.
משניתנה החלטה זו, ביקש המבקש מבית המשפט כי ההליך יחוייב באגרה החלה על תביעה בבית משפט השלום שבו הסתיימה התביעה (אגרה בסך 5,445 ש"ח), ולא באגרה החלה על תביעה בבית המשפט המחוזי שאליו הוגשה התביעה ובו התנהלה (בסך 34,029 ש"ח ). המחלוקת נסובה על הפירוש הראוי לסעיף 6(ג) לתקנות, הקובע:
"...התנהל ההליך בבית משפט מחוזי, וסכום הפיצוי שנפסק או שבעלי הדין התפשרו עליו נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בית משפט השלום ביום הבאת ההליך, ישלם הנתבע את האגרה כשיעורה בבית משפט שלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי".
רשמת בית המשפט המחוזי קיבלה את הפרשנות אותה הציעו המבקש ואחרים לסעיף, וקבעה כי אין הוא חל על מקרה בו ההליך התנהל בבית המשפט המחוזי אך הסתיים בבית משפט השלום.
המשיבה ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים, שקיבל את הערעור בפסק דין מקיף ומעמיק. בית המשפט קמא מצא כי לפי לשון הסעיף ולשון ההוראות האחרות בתקנות, אין הכוונה בדיבור "התנהל" לתיבה "הסתיים". זאת ועוד, בית המשפט קיבל את הטענה לפיה המועד המכריע לקביעת האגרה הוא יום הגשת ההליך. את פרשנותו זו להוראת הסעיף ביסס בית המשפט גם על תכלית התקנה. תכלית זו היא להרתיע תובעים מלהגיש לבית המשפט המחוזי תביעות לפיצויים בשל נזקי גוף שסכומן הנכון מביא אותן בגדר סמכות בית משפט השלום. כחלק מתכלית זו, נועד ההסדר שבתקנות למנוע מתובעים להגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, ולהעבירה לבית משפט השלום בעת שהם חשים כי סיכויי התביעה קלושים - והכל כדי להימלט מן הצורך לשאת בתשלום מלא של אגרת בית המשפט המחוזי. בית המשפט קמא קיבל את ערעור המדינה. על החלטה זו הוגשה הבקשה שבפניי.
2.המבקש סומך את טענותיו על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי, שאותה הפך כאמור בית המשפט קמא. המבקש סבור כי בית המשפט קמא הגיע למסקנה שגויה בדבר תכלית התקנה. לשיטתו, תכלית התקנה היא להמריץ תובעים שלא לעמוד על ניהול תביעותיהם עד תומן בבית המשפט המחוזי. המטרה להשקפתו היא לעודד אותם להעביר את תביעותיהם לבית משפט השלום, על מנת להקל את העומס המוטל על בתי המשפט המחוזיים. זאת ועוד, הואיל ובתביעות בגין נזקי גוף - ובמיוחד במקרה של תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 - היקף הנזק אינו נקבע אלא לאחר מינוי מומחה מטעם בית המשפט, אין כל מקום "להעניש" את התובע על שביקש להעביר את תביעתו לבית משפט השלום כשנודע לו לראשונה על שיעור הנזק.
3.בתשובתה, תומכת המשיבה בפסק דינו של בית המשפט קמא, ומוסיפה היא וטוענת כי יש לדחות את הבקשה, שכן בית משפט זה הכריע לאחרונה בסוגייה אותה מעלה המבקש. הכוונה לפסק דין שיצא מלפנינו ברע"א 2623/02
סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת ואח' (טרם פורסם, להלן: פרשת סיס ). באותה פרשה קבענו כי מועד קביעת שיעור האגרה הוא מועד הגשת התביעה, ולכן אין עוד רלוונטיות למהלכים שעשה המבקש בניסיון להקטין את האגרה, לאחר הגשת התביעה (הכרעתנו ניתנה זמן קצר לפני שנתן בית המשפט קמא את החלטתו בערעור נושא בקשה זו). המשיבה דוחה את ניסיונו של המבקש להבחין בין ההלכה הזו לבין עניינן של תביעות בגין נזקי גוף. לשיטתה, אפילו בתביעה שעילתה תאונת דרכים, יכול התובע להגיש תביעתו לאחר שנתגבשו נזקיו והובררו לו עד תום. היא מציינת כי שיעור הנזק הלא ממוני ידוע במדויק לתובע שכן מדובר בסכומים קבועים וכי מכל מקום אין כל מכשול המונע מבעד התובע להעריך את נזקיו בקירוב - במסגרת מרחב הטעות שמותירה לו תקנה 6(ג) לתקנות.
4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיבה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. צודקת המדינה בטענתה כי השאלה העולה בבקשה זו אינה שונה במהותה מזו בה הכרענו בפרשת סיס . אף שבבקשה זו עסקינן בתקנה 6(ג) לתקנות, וזו לא נידונה באותה פרשה, הרי שהעקרון הכללי שנקבע בפרשת סיס , בדבר מועד קביעת שיעור האגרה, כמו גם בדבר התכלית שהניעה את המחוקק לקבוע מועד זה, עומד ושריר גם לעניין התקנה דנן. משום כך צדק בית המשפט קמא בהכרעתו, וניתוחו את הסוגייה שהועלתה בפניו תאם את הניתוח שערך בית משפט זה בפרשת סיס . ההבחנה שטוען לה המבקש בין המקרה ההוא, בו נידונה תביעה לסכום קצוב, לבין תביעתו שלו - שנושאה נזקי גוף - אין לה תחולה בעניינו. כפי שציינה המשיבה, לא ניצב כל קושי בפני המבקש לברר את הנזק שנגרם לו. זאת ועוד, שותף אני לקביעת בית המשפט קמא כי בכל מקרה אין בתקנות כל בסיס לטענה לפיה ראוי לטפל בתביעות בגין נזקי גוף באופן שונה, בכל הנוגע לתשלום האגרה, מאופי הטיפול לו זוכות תביעות אחרות.
משדחיתי את טענותיו האמורות של המבקש, נדרש אני לטענתו החלופית, לפיה משהועבר עניינו מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום כבר לאחר ישיבת קדם משפט שנייה, אין לומר כי הוא נופל בגדרי תקנה 6(ג) האמורה אף אם מתקבלת פרשנות בית המשפט קמא לסעיף. גם טענה זו דינה להדחות. המונח דיון מוגדר בתקנה 1 כ"...למעט דיון בישיבת קדם משפט ראשונה", ולפיכך הדיבור "התנהל דיון" שבתקנה 6(ג) לתקנות מכוון גם למקרה כמקרהו של המבקש - בו התקיימו מספר ישיבות קדם משפט.
בשולי הדברים יאמר, כי ספק של ממש הוא אם קמה בכלל סמכות לבית המשפט המחוזי להעביר את הדיון לבית משפט השלום בנסיבות המקרה הזה.
אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 8,000 ש"ח.
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
03013640_P03.doc /אמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il