רע"א 1381/97 אור אהוד (פסול דין) נ. בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ

המבקש, שהוא פסול דין, תבע מן המשיבה סכום כסף שזו חבה לו, לטענתו. ביום 27.12.95 ניתן בבית משפט השלום בטבריה (כב' סגן הנשיא נ' ממן) פסק דין הדוחה את תביעת המבקש לגופה, וקובע, כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו כתובע (להלן: "פסק הדין"). כשנה לאחר מכן, ב - 24.12.96 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין. את בקשתו נימק בכך שלאחר מתן פסק הדין החמיר מצבו הנפשי והוא אושפז במוסדות פסיכיאטרים. בקשתו זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אמינוף), בשל היעדר פירוט, אך הותר לו לשוב ולהגיש בקשה מפורטת ומנומקת. המבקש הגיש בקשה נוספת, אך גם זו נדחתה על ידי בית המשפט, שכן אף היא לא נתמכה בהנמקה מפורטת ובתיעוד מתאים.

המבקש מבקש לערער על החלטה זו. בבקשתו זו הוא חוזר על טענותיו באשר למצבו הנפשי הירוד וטוען, כי בית המשפט לא ייחס לכך משקל הולם.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור במקרה זה. לטענתה, לא מנע אישפוזו של המבקש את הגשת ערעורו במועד, שכן אמו משמשת כאפוטרופסית שלו והיא יכלה להגיש את הערעור במועד. עוד טוענת המשיבה, כי סמוך למועד הסופי להגשת הערעור הגיש נגדה המבקש כתב תביעה נוסף בשל אותה עילה, והפעם בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, וכשם שמחלתו לא מנעה ממנו להגיש כתב תביעה זה כך גם לא מנעה ממנו להגיש את ערעורו במועד.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובנספחיהן החלטתי לדחות את הבקשה. המבקש לא הצביע על טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור, בפרט לא כשהארכת המועד המתבקשת היא לתקופה של כשנה. טענות המשיבה מחלישות אף הן את טענותיו. גם לגוף העניין, איני מוצא מקום להתיר את הארכת המועד המבוקשת. תביעת המבקש מתייחסת לאירוע שהתרחש בשנת 1988, בית משפט השלום, ששמע את עדויות הצדדים, קבע כי המבקש לא השכיל להוכיח את הביסוס העובדתי לתביעתו. בנסיבות אלה ספק אם יש טעם ממשי בקיום הליך ערעור.

הבקשה נדחית.