רע"א 1390/12 יהושוע שביט נ. הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.1.2012, בשני ערעורים שאוחדו (ע"ו 11709-10-11, ע"ו 11793-10-11; כב' השופטים י' גריל , ע' גרשון , י' וילנר ) , לפיו נדחו ערעורי המבקש על שני פסקי דין של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן בקיצור: הוועדה והחוק) (ו"ע 48987-12-10, מיום 11.4.2011; ו"ע 24936-02-11, מיום 30.5.2011).

2.

המבקש, יליד שנת 1935, מוכר כנכה על פי החוק. הוא הגיש ערר בפני הוועדה על החלטת המשיבה, בה נדחתה בקשתו להכרה במחלת השיטיון (ו"ע 48987-12-10). פסק דינה של הוועדה קבע כי המבקש יוכר כחולה במחלת השיטיון בשיעור של 25%. זאת בהסכמת המשיבה, ובהתאם להמלצות ועדת שני.

יצוין כי בועדת שני היו חברים מומחים מתחום הבריאות, ותפקידה היה לבדוק את הקשר הסיבתי בין אירועי השואה לבין מחלות שונות. המלצותיה של הוועדה אומצו על ידי המשיבה. בכל הנוגע למחלת השיטיון, הוועדה המליצה כי ניצולים אשר נמנים על הקבוצה שהוגדרה כ"מעגל ראשון" (אלו ששהו במחנות, גטאות וכיו"ב) – דוגמת המבקש בהליך שלפנינו - יוכרו בשיעור של 25% על חשבון הרדיפות.

כחמישה חודשים לאחר מתן פסק הדין, הגיש המבקש שתי בקשות לוועדה: באחת ביקש כי הוועדה תחייב את שר האוצר בצו לשלם לו 50-100 אלף ₪ לשנה, וזאת על פי המלצות ועדת שני (כך טען המבקש). בשנייה טען כי הוא זכאי לכל הפחות ל-50% נכות בגין מחלת השיטיון. שתי הבקשות נדחו בו ביום, תוך שהוועדה מותחת ביקורת על הליכי סרק שמנהל המשיב לאחר שכבר ניתן פסק דין בעניינו. לגופו של עניין, באשר לבקשה הראשונה, הוסבר כי אין מקור משפטי המסמיך את הועדה להוציא צו כזה. כמו כן, ועדת שני כלל לא המליצה לשלם 50-100 אלף ₪ לשנה לחולי שיטיון מן המעגל הראשון, אלא רק ציינה סכום זה כהוצאות משוערות המצדיקות הכרה ב-25% נכות (הכרה לה זכה המבקש, כאמור). באשר לבקשה השנייה, הוסבר כי המבקש לא הציג חומר רפואי המלמד כי יש להכיר בעניינו בשיעור נכות חריג (מעבר ל-25%).

המבקש הגיש ערר בפני הוועדה על החלטת המשיבה, ובה תבע להכיר בו כנכה ניצול שואה מתאריך 30.10.2008 בגין שורה של מחלות שאינן קשורות למחלת השיטיון (ו"ע 24936-02-11). פסק דינה של הוועדה ניתן ביום 30.5.2011, ובו צוין כי הערר מתייתר לנוכח הודעת המשיבה כי היא תשלם למבקש רטרואקטיבית מיום 1.10.2008 את הקצבה המגיעה לו.

כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין, הגיש המבקש שתי בקשות לוועדה: באחת ביקש כי זו תורה למשרד האוצר לפצותו בסכום של מיליון ₪. בשנייה ביקש כי הוועדה תורה למשיבה לשלם לו סכומים נוספים, שטיבם לא הובהר עד הסוף, וכן תפסוק לו הוצאות לדוגמא בגובה חצי מיליון ₪. שתי הבקשות נדחו בו ביום. באשר לבקשה הראשונה, נקבע כי הוועדה איננה מוסמכת לדון בתביעות נזיקין כנגד המדינה. באשר לבקשה השנייה, נקבע כי הוועדה איננה מוסמכת לקבוע נכות בשיעור העולה על 100% נכות.

3.

המבקש הגיש, כאמור לעיל, שני ערעורים לבית המשפט המחוזי בחיפה אשר אוחדו. במסגרת הערעורים חידש המבקש את דרישתו להכיר בנכות של 50% בגין מחלת השיטיון בה לקה, ולשלם לו הוצאות רפואיות בגובה 100,000 ₪ בשנה. זאת משום שהוא חי בגפו ונזקק לשירותים סוציאליים ורפואיים מרובים, וכך גם עולה (לשיטתו) מהמלצות ועדת שני. כן טען המבקש שהמשיבה לא שילמה לו רטרואקטיבית מיום 1.10.2008 את מלוא הסכומים המגיעים לו. אמנם הוא הוכר כנכה בשיעור של 100%, וזהו השיעור המקסימאלי, אולם לא כל המחלות מהן הוא סובל הוכרו כפגימות. המשמעות המעשית היא שהוא איננו זכאי למימון טיפול רפואי בגין אותן פגימות בלתי-מוכרות (לפי סעיף 21 לחוק).

עמדת המשיבה הייתה כי למערער כבר מוכרת נכות בשיעור של 100%, ועל כן אין משמעות מעשית לערעורו. המבקש מקבל את מלוא הכספים להם הוא זכאי בהתאם לחוק, ויתר תביעותיו הכספיות אינן בסמכות הוועדה. כן הביעה המשיבה נכונות לבדוק את העזרה המגיעה למבקש בהתאם למצבו הבריאותי.

הערעור המאוחד נדחה על כל חלקיו. על פי סעיף 17(ח) לחוק – ערעור לבית המשפט המחוזי יהיה בנקודה משפטית בלבד. אף לשיטתו של המבקש – ערעורו איננו בנקודה משפטית, אלא בבירור עובדתי של טיב התשלומים והפגימות מהם הוא סובל. כן לא היה מקום לבקשות שהגיש המערער בפני הוועדה לאחר מתן פסקי הדין בעניינו, אלא בדרך של פתיחת הליך משפטי חדש. לגופו של עניין, באשר להכרה במחלת השיטיון בשיעור של 50% ולא בשיעור של 25%, נקבע כי לא הונחה כל תשתית ראייתית שתצדיק חריגה משיעור ההכרה עליו המליצה ועדת שני. באשר לתביעה בדבר תשלום 100 אלף ₪ לשנה, כביכול על בסיס המלצות ועדת שני – הודגש כי אין לכך בסיס בהמלצות ועדת שני, והדבר אף איננו מצוי בסמכותה של הוועדה. באשר לתשלום הרטרואקטיבי, נאמר כי מעיון במסמך שהגישה המשיבה עולה שהקדמת התשלום ליום 1.10.2008 איננה רק בגין מחלת השיטיון אלא בהתייחס לכל 100 אחוזי הנכות של המערער. בית המשפט רשם לפניו את הודעת המשיבה, לפיה תיבדק האפשרות לסייע בידי המערער במימון העזרה לה הוא נזקק עבור הליקויים השונים שמהם הוא סובל. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

4.

בהליך דנא טען המבקש כי הוצאותיו הרפואיות בגין מצבו הסיעודי הקשה מוערכות בכ-100 אלף ₪ שנה. זהו הסכום אותו הוא מבקש מן המשיבה. כן ציין שחרף הודעת המשיבה בפני בית המשפט המחוזי, עד כה טרם פנו אליו על מנת לבדוק האם ניתן לסייע לו במימון העזרה לה הוא זקוק. המבקש קבל על כך שבית המשפט קמא קבע כי הוא מקבל תשלום רטרואקטיבי מיום 1.10.2008 בגין 100 אחוזי נכות, וזאת בהתבסס על מסמך שלא נמסר כלל לעיונו של המבקש. לשיטת המבקש – כל אלו טענות משפטיות שמצדיקות התערבות של ערכאה זו.

המשיבה, בתגובתה, סבורה כי אין מקום לתת רשות ערעור במקרה דנן. זאת משום שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בסך הכול מיישם את הוראות הדין על מקרהו הפרטני של המבקש. בכך לא קמה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", על פי ההלכה הרווחת במשפטנו (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אף לגופו של עניין אין עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי: המשיבה הכירה במחלת השיטיון שלו בשיעור של 25%. בניגוד לטענת המבקש, אין בהמלצות ועדת שני כדי ליצור יש מאין זכות כספית של המבקש לקבל 100,000 ₪ בשנה. כמו כן, המבקש מקבל תגמולים על פי שיעור נכות של 100% רטרואקטיבית, מאז 1.10.2008.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים כאן ובהליכים הקודמים, עולה כי דין הבקשה להידחות. כאמור, אף הערעור בגלגול שני בפני בית המשפט המחוזי לא ענה על דרישות החוק, יען כי לא מדובר היה בערעור על נקודה משפטית. ללא קשר להלכות ביחס לגלגול שלישי, יש באמור להשליך על מידת שיקול הדעת הנתונה לבית משפט זה בתיקים שנידונו. האמור נכון ביתר שאת לאור ההלכות המושרשות של בית משפט זה, לפיהן תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי רק מקום בו מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית כללית.

למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש לא הניח תשתית עובדתית מספקת, שיש בה לבסס הכרה במחלת השיטיון שלו בשיעור של 50% (ולא בשיעור של 25%), תוך חריגה מהמלצות ועדת שני. המבקש לא הניח את התשתית העובדתית והמשפטית הנדרשת על מנת לבסס את תביעתו לתשלום 100 אלף ₪ לשנה, ועל מנת להסביר מדוע הדבר מצוי כלל בתחום סמכותה של הוועדה. המבקש לא פירט, כנדרש, מדוע הוא סבור כי אין די בהודעת המשיבה בדבר תשלום רטרואקטיבי מיום 1.10.2008, הודעה שגם עוגנה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

ומילה נוספת לסיום. מן החומר שלפניי מצטייר הרושם כי לנסיבות האישיות של המבקש, ובהן עובדת היותו בלתי-מיוצג, יש תרומה של ממש להתמשכות ההליכים בעניינו. הלב דואב על כי אדם מבוגר, ניצול שואה, מתדפק שוב ושוב על דלתותיהן של רשויות המדינה וחש כי איננו מקבל את העזרה המגיעה לו מן הדין ומן הצדק. אולם, עם כל הצער הכרוך בכך, דווקא בהליכים מעין אלו יש חשיבות מיוחדת לשמירה על כללי הדין ולו כדי לשמור על עקרונות השוויון. חזקה על המשיבה כי תעמוד בהתחייבותה לבדוק – בלב פתוח ובנפש חפצה – האם ניתן בכל זאת לסייע למערער במימון העזרה לה הוא נזקק עבור הליקויים השונים שמהם הוא סובל.

6.

בקשת רשות הערעור נדחית בזאת. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.