רע"א 140/11 אלישע יצחק פור נ. ראש עיריית חדרה

1.

בפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' סוקול בע"א 61801-10-10) ,

לפיה נדחתה בקשת המבקש לסלק על הסף את ערעור המשיבים שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופטת ה' אסיף בת"א 14652-01-09).

בית משפט השלום הורה על אכיפת הסכם שנכרת בין הצדדים בעניין השכרת דוכן בשוק העירוני בחדרה וחייב את המשיבים לפצות את המבקש בתוספת הוצאות משפט. המשיבים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. המבקש הגיש בקשה לסילוק הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו. בית המשפט המחוזי קבע כי הערעור הוגש במועד ועל כן דין הבקשה לדחות. מכאן הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי.

לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי באופן בו חישב את מניין הימים שחלף מהמועד בו הומצא פסק הדין ועד להגשתו בפועל. לשיטתו חישוב נכון של התקופה מגלה שהערעור הוגש באיחור של שלושה ימים. בהתאם עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור ולקבוע שיש לסלק את הערעור על הסף בשל האיחור בהגשתו.

2.

צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) , תשס"ט – 2009 קובע רשימה של החלטות בהן לא תינתן רשות ערעור.

בענייננו ראוי לפנות לסעיף 1 (2) לצו האמור: "לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן:...החלטה בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק. למעט החלטה שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך". מהאמור עולה , כי אם בית משפט קובע שיש להאריך את המועד להגשת ערעור, לא ניתן יהיה להגיש בקשה למתן רשות ערעור. מאידך , אם נקבע כי לא ניתן להאריך את המועד להגשת ערעור ,

ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור. ההבחנה ברורה והגיונית. מצב בו ההחלטה נושאת אופי דיוני מובהק (ראה בש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני (9.11.10) , כגון בקשה בדבר הארכת המועד להגשת ערעור, כי אז אין מקום להעניק רשות ערעור. מנגד , כאשר נקבע שלא ניתן להאריך את המועד להגשת ערעור, משמעות ההחלטה היא שנסגרה הדלת להגשת ערעור. לנוכח השלכותיה של קביעה כזו, וכנראה רק בשל כך, מצא המחוקק לנכון להתיר הגשת בקשה למתן רשות ערעור.

בענייננו, יש לבחון את העניין הדיוני בצורה מהותית. רוצה לומר, אכן מבחינה פורמאלית לא מדובר בבקשה להארכת מועד שנתקבלה , אלא בהחלטה לדחות את הבקשה של המשיב לדחייה על הסף. אולם, הבחנה זו אינה בעלת נפקות מבחינת מהות ההכרעה. משמעות ההחלטה בענייננו היא שנדחתה טענת המשיב לפיה חלף המועד הקבוע בחיקוק ואין מקום לאפשר את הגשת הערעור. מדובר בהחלטה דיונית מובהקת

בעניין המועד להגשת הערעור, שאין בה לסיים את ההליך. לכן, אמת המידה הקובעת היא סעיף 1 (2) לצו בתי המשפט שהובא לעיל הקובע כי לא ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור על החלטה שדוחה טענה לפיה צד איחר במועד הגשת הערעור. תוצאה אחרת עלולה להביא לכך שצד יוכל לעקוף את הצו האמור בדרך שהוא מסתייג מפעולת חברו ביחס למועד הגשת הערעור. ואל תשיבני שבענייננו המבקש נאלץ להגיש בקשה לסילוק על הסף משום שלהשקפתו המבקש האריך את המועד ללא קבלת רשות. במקרה כזה, קבלת עמדת המבקש לפיה הוא רשאי להגיש בקשה למתן רשות ערעור תיצור הפלייה דיונית בין שני בעלי דין אשר מסתייגים מהחלטת בית המשפט הקובעת כי אין לחסום את בעל הדין שכנגד על בסיס הטענה שהוא איחר את המועד להגשת הערעור. בל נשכח כי הצו אינו מונע מצד להעלות את טענתו, בדבר האיחור במועד, במסגרת ערעור בזכות על פסק הדין הסופי.

בכל מקרה

ומעבר לנדרש אציין כי מניתי את הימים בלוח השנה ולא מצאתי כל טעות עובדתית בהחלטת בית המשפט המחוזי. דהיינו המשיבים לא איחרו את המועד להגשת ערעור. אמנם, צודק המבקש כי מניין הימים שחלף מיום ההמצאה ועד ליום הגשת ערעור הינו מעל 45 יום. אולם, מבחינה משפטית אין זה איחור של 3 ימים , כנטען. הסיבה לכך שאין מונים את היום בו הומצאה ההחלטה והיום ה-45 (בניכוי תקופת פגרה סוכות) יוצא ביום ו' בשבוע. במצב דברים זה קובע הדין כי המועד מוארך עד ליום א' שלאחריו –

31.11.10. זהו היום בו הוגש הערעור בפועל.

3.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.