רע"א 1403-24 רע"א 1403-24

1.בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 19.12.2023, בע"א 46968-11-23 (השופט א' צימרמן) שבה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום בבת ים, מיום 17.10.2023, בת"א 43544-09-21 (השופט י' נמרודי) שבו נקבע כי על המבקשים לסלק את ידם מנכס מקרקעין, ולשלם דמי שימוש ראויים תמורת התקופה שבה החזיקו בנכס שלא כדין.

רקע עובדתי, ועיקרי החלטת בית המשפט המחוזי

2.בפתח פסק הדין של בית משפט השלום נאמר כך: "מריאן יעקובי ז"ל היה אדם ערירי. בערוב ימיו הוא היה חולה, עייף וחלש. בזמן זה – כשהוא פגיע וחסר ישע – הוא נפל קורבן למזימה שרקח, [המבקש 1], יוסף מאור, להונות אותו ולגזול את רכושו. מאור זיהה את חולשתו של יעקובי, ניצל אותה ואת תמימותו, ונטל שלא כדין את דירתו. את מעשה המזימה ביצע מאור כשהוא עושה שימוש נפסד ברישיון עריכת הדין. אשתו, [המבקשת 2], אילנה בת שבע מאור סייעה בידיו". בשורה התחתונה נפסק, כי על המבקשים לסלק את ידם מן הנכס. באשר למועד הפינוי, נקבע כי החלק המשמש את המבקשים לצרכיהם העצמיים יפונה עד ליום 30.11.2023, וכי החלק המושכר יפונה עד ליום 31.1.2024. עוד נפסק, כי על המבקשים לשאת בתשלום דמי שימוש ראויים, בסך של 499,636 ₪. מועד התשלום האחרון שנקבע, הוא 60 יום לאחר מועד מתן פסק הדין.

3.ביום 22.11.2023 הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור לא הוגש כנדרש לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), ובשל כך נדחה על הסף. ערעור מתוקן, הוגש רק ביום 3.12.2023. עוד קודם לכן, ביום 30.11.2023, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע. בקשה זו נדחתה על הסף, גם כן מן הטעם שלא מילאה אחר הוראות התקנות.

4.ביום 19.12.2023, הוגשה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע; הן לעיכוב הפינוי, הן לעיכוב תשלום דמי השימוש הראויים. בקשה זו נדונה לגופה ונדחתה. תחילה התייחס בית המשפט לעיכוב ביצוע סילוק היד. נקבע, כי "בנסיבות המקרה די לדחיה בכך שהמבקשים ראשית הפרו את פסק דינו של בית המשפט, בלא שעתרו במועד לעיכוב ביצועו, אף ששהות ודאי הייתה להם. יש קושי בכך שהמבקשים אמורים היו לפנות את החלק שבחזקתם בנכס עד ליום 30.11.2023, רק באותו יום הגישו בקשה ראשונה (שאינה ערוכה כדין) לעיכוב ביצוע, ובחלוף כ-20 יום נוספים הגישו את בקשתם הנוכחית, הכל – בלא שקיימו את הנדרש בפסק הדין. כך גם באשר לחלק הכספי שבפסק הדין, שחלף המועד לביצועו". גם לגוף הדברים צוין, כי "עיקר כידוע הוא בעניין מאזן הנוחות, שהוא בעל מעמד הבכורה [...]. בעניין זה טיעוניהם הלאקוניים של המבקשים אין בהם דבר. אם יתקבל הערעור, הרי שאם לא יימכר הנכס, יהיה בידי המבקשים לקבלו לחזקתם; ואם יימכר יהיה בידם לעתור לפיצוי כספי מתאים [...]. יוער גם שאין טענה של המבקשים כי אותו חלק בלתי מושכר משמשם כדירת מגוריהם (ודאי לא היחידה), ואין הם אומרים דבר למעשה באשר לשימוש באותו חלק – האם כמשרד (כעולה מפסק הדין) או לכל שימוש אחר. קרי, נזק הפיך, ומאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב, האוחז בפסק הדין לפינוי". עוד נקבע, כי אף אם היה מדובר בדירת מגורים, "עדיין לא הייתי מורה על עיכוב ביצוע".

5.הבקשה לעיכוב תשלום דמי השימוש הראויים – נדחתה גם היא. נקבע, כי "קל וחומר כך באשר לעיכוב ביצוע הרכיב הכספי שבפסק הדין: כידוע, ככלל אין מקום לעיכובם של חיובים כספיים, שתשלומם אינו יוצר נזק בלתי הפיך, ומכאן שמבקש העיכוב של התשלום הכספי יידרש להראות כי ביצוע פסק הדין יגרום לו לקריסה כלכלית, או שקיים חשש ממשי שהמבקש לא יוכל להיפרע מן המשיב ככל שערעורו יתקבל [...]. כאן אין יומרה של המבקשים אפילו לטעון דבר בעניין".

מכאן בקשת הרשות לערער שלפנַי.

טענות המבקשים

6.המבקשים מלאים טענות כרימון, לגבי פסק הדין של בית משפט השלום. מקומן של טענות אלו בערעור על פסק הדין גופו; לא כעת. אתייחס רק למקצת מן הטענות, אֵלו הרלבנטיות להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע. תחילה טוענים המבקשים, כי המבקש 1 מתגורר בחלק הבלתי מושכר של הנכס, מזה 11 שנים. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי נמנע מלדון בסיכויי הערעור, וכי סיכוייו טובים למדי. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי בית המשפט המחוזי לא נימק את קביעתו, שלפיה גם אם המבקשים מתגוררים בדירה אין מקום למתן עיכוב ביצוע. לבסוף טוענים המבקשים, כי נוכח מצב החירום המיוחד שהוכרז, בשל המלחמה שהתרגשה ובאה עלינו, הרי שמועד הפינוי טרם חלף בעת שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

7.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, על הנספחים הרבים שצורפו לה, בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובפסק הדין של בית משפט השלום, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות, וזאת ללא צורך בתשובה. המבקשים מפרים ברגל גסה את פסק הדין של בית משפט השלום, ולא ממלאים אחר הוראותיו. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה, יהיו הטענות המועלות במסגרתה אשר יהיו. "הלכה פסוקה היא, כי על המבקש סעד זמני לבוא לבית המשפט כשידיו נקיות. בית המשפט לא יִזקק לבקשה למתן סעד זמני, כאשר בה בעת, במקביל לבירור הבקשה, מפר מגישהּ את החלטת בית המשפט, ברגל גסה. עיקרון זה זכה לאחרונה לעיגון מפורש בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), שם נקבע כי על בית המשפט לשקול בבואו לתת סעד זמני, גם "את תום ליבם של בעלי הדין" (תקנה 95(ד)(3) לתקנות). [...] תהא הסיבה אשר תהא, כעת נמצאים אנו זמן רב לאחר חלוף מועד הפינוי שנקבע על-ידי בית משפט השלום, ובינתיים: עולם כמנהגו נוהג; עיכוב ביצוע – לא ניתן, הדירה – לא פונתה, ופסק הדין – לא כובד. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה" (רע"א 3966/21 פרומר נ' תורג'מן (6.7.2021)).

8.המבקשים טוענים, כי נוכח מצב החירום המיוחד, הרי שטרם חלף מועד הפינוי בעת שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי. דא עקא, גם אם צודקים הם בטענתם לגבי החלטת בית המשפט המחוזי – אין בכך כדי להועיל להם. עתה, עומדות רגלינו בערכאת הערעור. אין מחלוקת כי מועד הפינוי חלף-עבר זה מכבר. גם אם ננכה, כטענת המבקשים, אותו פרק זמן שבו הוחל מצב החירום המיוחד, החל מיום 8.10.2023 ועד ליום 30.11.2023, הרי שמועד הפינוי המעודכן חל ביום 24.1.2024. חרף האמור, המבקשים עודם עומדים במריים, 'נאחזים בקרנות המזבח', ומסרבים לסלק את ידם מן הנכס. די בכך, כאמור, כדי להביא לדחיית בקשתם.

9.הוא הדין והוא הטעם, גם לגבי ראשה השני של הבקשה: עיכוב תשלום דמי השימוש הראויים. גם אם צודקים המבקשים בטענתם, כי המועד האחרון לביצוע התשלום נדחה אף הוא בשל מצב החירום המיוחד, הרי שגם המועד המעודכן, 23.1.2024 – חלף זה מכבר. סכום הכסף שנקבע כתשלום עבור דמי שימוש ראויים – טרם שולם. המערערים מפרים אפוא את פסק הדין של בית המשפט בידם האחת, ובידם השנייה הם עותרים לקבלת סעד מבית המשפט; זאת לא ניתן.

10.אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, לפני ולפנים משורת הדין, לא אעשה צו להוצאות.