רע"א 1410/00 פרידה מסאלחה נ. פרופסור מאגד אגברייה

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' ארד) מיום 6.2.00 בתיק בר"ע 1292/99 בה נדחתה בקשת המבקשת לפסוק לזכותה שכר טרחה בגין מכלול הליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים, וכן החלטה מאותו יום בה נדחתה בקשתה למתן הבהרה לאותה החלטה.

2.נתתי דעתי לתוכן הבקשה ובאתי לכלל מסקנה כי יש לדחותה אף בלא בקשת תשובה.

3.בין הצדדים התנהלה מערכת התדיינויות ארוכה ביותר אשר סבבה סביב שאלת אופן ביצוע פסק גירושין שניתן בעניינם אשר היה כרוך, בין היתר, בתשלום מוהר על ידי המשיב למבקשת. חלקם של ההליכים התנהל בשלבים שונים גם בפני ראש ההוצאה לפועל בירושלים אשר סרב לשלב את ביצוע פסק הגירושין במסגרת הליך הוצאה לפועל מהטעם כי חובת תשלום המוהר על פי הפסק לא נוסחה בערכים כספיים הניתנים להוצאה לפועל. כן פנו הצדדים לבית הדין השרעי בבקשות להבהרות פסק הגירושין לצורך הפיכתו לפסק הניתן להוצאה לפועל ואף הגיעו לבית המשפט המחוזי בגלגולים שונים במסגרת בקשות ערעור על החלטות ראש ההוצאה לפועל.

בסיכומו של דבר, וחשוב לענייננו, ביום 21.9.99 ניתן בבית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' הכט) פסק דין בבר"ע 1211/99 המאשר את החלטת ראש ההוצאה לפועל לפיה אין לבצע את פסק הגירושין במסגרת הליכי הוצאה לפועל.

גם אחרי מתן פסק דין זה לא אמרה המבקשת נואש ופנתה שוב ללשכת ההוצל"פ בבקשה ליזום הליכי הוצאה לפועל של הפסק, אך נענתה גם הפעם בשלילה כאשר בהחלטת ראש הוצל"פ מיום 7.10.99 הוחלט פעם נוספת כי מדובר בענין שאינו ניתן לביצוע בהליכי הוצל"פ.

המבקשת פנתה שוב הפעם בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' ארד) ובמסגרת הליך זה ובסיועו של בית המשפט הוסכם על הצדדים כי פסק הגירושין יבוצע באופן שהמשיב יתן למבקשת את המוהר בצורה של 500 מטבעות זהב באמצעות צורף מאום-אל-פאחם.

ביום 31.1.00 הודיע בא כוח המבקשת לבית המשפט על קבלת המוהר על ידי מרשתו ועתר לבית המשפט לפסיקת הוצאות ושכר טרחה בגין מכלול ההליכים. בית משפט קמא החליט באותו ענין כי כל צד ישא בהוצאותיו בגין אותה בקשת רשות הערעור ואילו ביחס להליכים הקודמים שהתקיימו בין בעלי הדין - קבע כי אין זה בסמכותו לפסוק הוצאות ושכר טרחה (להלן - "החלטה ראשונה").

בעקבות החלטה זו, עתר בא כוח המבקשת לבית משפט קמא למתן הבהרה להחלטה זו בזו הלשון: "האם בית המשפט מפנה את המבקשת ללשכת ההוצל"פ להגיש בקשה חדשה לקביעת שכר טרחה והאם משמעות ההחלטה היא שפסק הדין ניתן לביצוע בלשכת ההוצל"פ ו/או האם הכוונה היא אחרת".

לבקשה זו, החליט בית המשפט כי אין מקום להבהרת החלטתו וכי אין זה אף בסמכותו ליתן הבהרה כזו ודחה את הבקשה (להלן: "החלטה שניה").

4.בא כוח המבקשת עותר לרשות ערעור על החלטות אלה וכורך בכך טיעונים הנוגעים להליכים שכלל לא התנהלו בפני בית משפט קמא במסגרת בקשת רשות הערעור שעמדה בפניו. כן הוא טוען ביחס להחלטות המהוות נשוא ישיר לבקשה זו כי טעה בית המשפט בכך שלא נימק את החלטתו הראשונה ובכך שדחה בהחלטתו השניה את הבקשה ליתן הבהרה להבהרה הראשונה. הוא מפנה, בין היתר, לסעיף 10(א) לחוק ההוצאה לפועל המסדיר את שכר עורך הדין של הזוכה בהליכי הוצאה לפועל, ומסיים את בקשתו בטענה כי לאחר ביצוע פסק הדין בעין היה על בית משפט קמא לחייב את הצד שכנגד בתשלום שכר טרחת עורך דין עבור כל ההליכים מיום מתן פסק הגירושין בבית הדין השרעי ועד לביצוע תשלום המוהר בפועל למבקשת.

5.אין יסוד לבקשה זו.

יש להפריד לצורך הענין בין שני מישורים: מישור פסיקת הוצאות ושכר טרחה בגין ההליך הכרוך בבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי בבר"ע 1292/99 בפני כב' השופטת ארד לבין ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים ואשר כרכו עמם פניות נוספות לבית הדין השרעי, פניות לראש ההוצל"פ, ופניות לבית המשפט המחוזי בהרכבים אחרים בבקשות שונות.

אשר למישור הראשון:

אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא לפיה כל צד ישא בהוצאותיו לענין בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי. המדובר הוא בבקשה שיזם בא כוח המבקשת אשר היוותה מעין בקשה חוזרת להליך דומה שיזם קודם לכן ואשר בעקבותיו נדחתה בקשתו בהחלטת כב' השופטת הכט בבר"ע 1211/99.

בסיועו של בית משפט קמא, הושג הסדר מוסכם לבצע את פסק הדין בעין, ומטבעם של הסדרים מוסכמים במסגרת הליך שיפוטי שאינם גוררים, דרך כלל, חיוב בהוצאות, שכן לא ניתנה במסגרתם הכרעה לזכות או לחובת צד זה או אחר.

במאמר מוסגר יצויין כי אילו נדרש בית משפט קמא לגופה של בקשת רשות הערעור ולמתן הכרעה בה, אין זה כלל ברור כי לא היה פוסק לחובת המבקשת ודוחה את הבקשה, כפי שנקט אותו בית משפט בשלב קודם ובהרכב אחר לגבי בקשה דומה.

יתירה מזו: כלל הוא כי בית משפט של ערעור נוטה שלא להתערב בהחלטת בית משפט קמא בענין הוצאות אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. (ראה ע"א 769/89 רובינשטיין נ' זימרן, פ"ד מב(3) 581, 593; ע"א 687/83 מזור נ' מזור פד"י לח(3) 29; ע"א 324/84 חב' פישל איזמן ובניו בע"מ נ' אוריאלי , פד"י מא(2) 421);

ענין זה בודאי אינו נופל בגדר מקרים כגון אלה.

ואשר למישור השני :

צדק בית משפט קמא בקובעו בהחלטתו הראשונה כי אין זה מעניינו לפסוק שכר טרחה והוצאות לאחד הצדדים בגין הליכים קודמים שנוהלו בין הצדדים ואשר הם חורגים מגדר בקשת רשות הערעור שהוגשה בפניו. כן צדק בדחותו את בקשת ההבהרה בהחלטתו השניה, שכן הטעם העומד ברקע דחיית הבקשה לפסיקת הוצאות כוללות בהחלטה הראשונה ברור ומסתבר על פניו. פסיקת הוצאות בגין מכלול ההליכים בין הצדדים חורגת ממסגרת ההליך אשר נדון בפני בית משפט קמא, והוא בלבד היה ההליך הרלבנטי לפסיקת הוצאות מבחינתו של הרכב זה. יתר על כן, לא נמצאו בפני הרכב זה מכלול הנתונים הנדרשים לצורך הכרעה בשאלת ההוצאות בהיקף הרחב. ועוד, מבחינת השתלשלות המהלכים ככל שהדבר עולה מהמסמכים שצורפו על ידי בא כוח המבקשת, הרי חלק נכבד מההליכים השיפוטיים שיזם בא כוח המבקשת בפני ערכאות שונות נדחו כהליכים בלתי מתאימים, בין אם נפסקו בהם הוצאות כנגד מרשתו ובין אם לאו.

בנסיבות אלה, אין ממש בבקשת רשות הערעור ויש לדחותה.