רע"א 1442/98 מרדכי כץ נ. יוסף גנץ

1.ביום 3.3.98 פנה המבקש לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בו נדחתה תביעתו של המבקש להצהיר על בטלותו של פסק בורר שניתן בינו ובין המשיב, על ידי בית הדין הרבני. בקשת רשות הערעור נדונה בפני הרכב.

2.בפסק הדין שניתן על ידי ההרכב ביום 6.9.98, נרשם, כי:

"הצדדים הגיעו לידי הסכם ולפיו מר גנץ [הוא המשיב] ישלם למר כץ [הוא המבקש] 30,000 דולר. הסכום ישולם בתוך 30 יום. בכך באו כל הסכסוכים בין הצדדים, הקשורים לעניין זה, לידי סיום. בנסיבות אלה דין הבקשה להידחות. אין צו להוצאות".

3.ביום 21.10.98 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה ביום 6.9.98. בבקשתו ציין המבקש, כי ביסוד הסכמתו לפשרה עמד רצונו לסיים את הסכסוך בין הצדדים וקבלת התשלום מן המשיב בפועל. והנה, כך נטען, מסרב המשיב להעביר את התשלום למבקש, שכן קיים עיקול על כספים שמגיעים למבקש, עיקול שהוצא לטובת בנו של המבקש. המבקש טוען, כי המשיב ובאי כוחו ידעו על עיקול זה עוד בעת הדיון בפני בית משפט זה ועל כן ידעו, כי בפועל לא ישולם הסכום לידיו של המבקש, בשל העיקול. על כן נטען, כי הועלמה מבית המשפט והצד שכנגד "עובדה מהותית" בחוסר תום לב, שאם היה יודע עליה המבקש, "לא היה מוכן להתפשר".

4.בתגובתו לבקשה שבפנינו מאשר המשיב כי אכן לא הועבר התשלום למבקש, זאת, עקב קיומו של צו העיקול שהוצא על כספי המבקש, לטובת בנו. נטען, כי הסכום קיים וקיימת נכונות לשלמו, אולם אין המשיב מוכן ליטול על עצמו את הסיכון הכרוך בהפרת צו העיקול. המשיב מכחיש כי ידע בעת הדיון על קיומו של העיקול וטוען כי נודע לו על קיומו של העיקול רק בסמוך לביצוע התשלום. המשיב טוען, כי המבקש ידע בעת הדיון על העיקול, ומכל מקום, אין בקיומו של העיקול משום עילה לביטולו של פסק הדין.

5.לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין הבקשה לביטול פסק הדין, להידחות. אכן, אף המבקש עצמו אינו חולק על נכונותו והסכמתו של המשיב לשלם לו את אשר נפסק בפסק הדין. הוא אף אינו חולק על קיומו של צו העיקול ועל חובתו של המשיב לפעול באופן עקרוני, על פיו. אלא מאי? שהמבקש דורש מן המשיב שלא להעביר את התשלום בו הוא חב מכוח פסק הדין, לבנו של המבקש. מבלי להכריע בשאלה אם אכן חב המשיב להעביר הכספים לבנו של המבקש, אם לאו, לא מצאנו מה טענה יש בפיו של המבקש כנגד המשיב שעה שהוא עצמו מסרב לקבל את הכספים מכוח צו העיקול.

6.אף לטענת ה"הטעיה" של בית המשפט, לא מצאנו יסוד. מבלי להכריע בשאלה אם מי מן הצדדים אכן ידע אודות קיומו של צו העיקול לטובת בנו של המבקש, הרי שלא מצאנו כיצד היה בידיעה או אי ידיעה על עיקול שקיים על כספים בכדי להשפיע על תוקף החוב (ופסק הדין והפשרה שביסודו) של המשיב כלפי המבקש. חוב זה, ככל שהיה, הוא שעמד ביסוד הסכסוך שבין הצדדים ברע"א 1442/98 והוא נשוא פסק הדין שניתן בעניינם של הצדדים. שאלת חיוביו של המבקש כלפי צד ג' ועיקולים שהוטלו על נכסיו, אינם בגדריו של הסכסוך שבא בפנינו, וממילא אין הם יכולים להיות עילה לביטולו של פסק הדין שניתן.

7.מטעמים אלה, נחה דעתנו, כי אין כל עילה לביטולו של פסק דיננו מיום 6.9.98 ועל כן, דין הבקשה להידחות.