רע"א 1444/98 בועז זלצמן נ. רנאטו יאראק

המשיב הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה כספית נגד המבקש. בעקבות תביעה זו הגיש המבקש לבית המשפט בקשה

"א. לסלק על הסף את התביעה, בין היתר, מחמת חוסר סמכות מקומית ולחילופין, להורות על העברת התיק לבית המשפט המוסמך".

ב.להאריך את המועד להגשת כתב הגנה... למועד שיקבע בהחלטתו המתבקשת מסעיף א לעיל".

בקשת המבקש הועברה לדיון בפני הרשמת (שאיננה שופטת) של בית משפט השלום (ר' שלו- גרטל ) . לאחר שנחקרו בעלי הדין על תצהיריהם, והמבקש הגיש את סיכומיו בכתב, נתמנתה הרשמת לשופטת של בית משפט השלום בירושלים. סיכומיו של המשיב וסיכומי תשובתו של המבקש הוגשו לה אחרי שניתמנתה

לשופטת. בהחלטתה דחתה השופטת שלו- גרטל את בקשת המבקש לסלק על הסף את תביעת המשיב מחוסר סמכות עניינית. כל זאת בלי שהמבקש העלה כל טענה, לפיה אין בסמכותו העניינית של רשם שאינו שופט לדון בבקשתו לסילוק התביעה על הסף.

על החלטת השופטת שלו- גרטל ביקש המבקש רשות לערער בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. גם בהליך זה לא טען המבקש כי מלכתחילה לא היתה הרשמת מוסמכת לדון בבקשתו לסילוק התביעה על הסף. נהפוך הוא, משהעלה בית המשפט המחוזי ביוזמתו את הסוגיה "האם מעיקרא הייתה הבקשה בסמכויותיו (המיוחדות או האחרות) של רשם בית משפט השלום", השיב המבקש כי הסוגיה לא "הועלתה כלל, לא נטענה בבקשה לרשות ערעור וממילא אין היא מופיעה כנימוק במסגרת הבקשה לרשות לערער - ולכן טוען המשיב (המבקש - א.ג .) כי אין להיזקק לה".

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש, בציינו כי "המחלוקת סביב סמכותו המקומית של בית משפט השלום בירושלים לדון בתביעתו של המשיב לא היתה

בסמכותו של רשם בית המשפט. ליתר דיוק -הדיון התנהל בחלקו הראשון שלא בסמכות ובחלקו השני בסמכות". מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה

כי:

"משקלם המצטבר של כל הנתונים... מחייב על רקע תמורות אשר חלו במשפטנו בשני העשורים האחרונים, שלא להחזיר את המחלוקת על מנת שתידון מחדש. התמורות, בעיקרן, הן שתיים: האחת היא, כי הדרישה לתום לב חדרה גם לעמקם של סדרי דין... האחרת היא, כי לאחרונה הופיעה גם השקפה הנזקקת, בשאלת סמכותו לאשר נטען ולאשר לא נטען... לגופו של ענין , אין בבקשה - לאחר שענין הסמכות נטען בה כפי שנטען וירד מעל הפרק - עילה להערב בהחלטה".

בפני בקשת המבקש לרשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי (שבטעות כונתה: "פסק דין").

בבקשתו

שם הפעם המבקש את הדגש על הטענה כי לא היה בסמכות הרשמת לדון בבקשתו לסילוק התביעה על הסף, ועל כך כי הוא "'זכה' ללא כל דיון ו/או טיעון לסטיגמה שיפוטית המדביקה לו חוסר תום לב, על לא עוול בכפו".

אכן, מלכתחילה לא היה בסמכות הרשמת לדון בבקשת המבקש לסילוק התביעה על הסף (ראה תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984 -). אולם היה בסמכותה לדון בבקשה כשופטת, ובתפקיד זה נתנה את החלטתה. בעניין זה אין נפקות להלכה כי רשם שפתח בדיון בסמכות "אך לא נתן החלטתו אלא לאחר שניתמנה שופט, ההחלטה ניתנת לערעור כהחלטת רשם, אפילו חתם עליה כשופט" ( זוסמן , סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 775 הערת שוליים 89). עניינה של הלכה זו בכך כי לצורך ערעור רואים את ההחלטה כהחלטת רשם, ולכך אין דבר עם הסוגיה שלפנינו. השאלה במקרה דנן היא אם הפגם שבראשית ההליך נרפא בסופו, משניתנה ההחלטה על ידי שופטת.

אולם סבורני, כי שאלה זו הנוגעת במקרה דנן רק להחלטה הקובעת את מקום הדיון בתובענה, אינה מצדיקה מתן רשות לערער, במיוחד נוכח עמדתו החד-משמעית של המבקש בשתי הערכאות הקודמות כי הסמכות לדון בבקשתו מסורה לרשמת. איני רואה הצדקה לסירבול

ולעיכוב הדיון בתובענה בעטיו של המבקש, שעה שהחלטת השופטת לגופה נכונה ואין בה כל פגם.

המבקש ישלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח.