רע"א 1456/01 חליל חדד נ. מדינת ישראל

השופט י' טירקל :

1.ביום 10.7.99 בשעה 01:15 לערך, הגיע גיל מיצ'ל ז"ל (להלן - "המנוח") - שהיה באותו זמן כבן 36 שנים - עם מספר ידידים למסיבה ביפו. המנוח החנה את מכוניתו בפינת הרחוב, סמוך למקום בו עמדה המסיבה להיערך. דקות ספורות לאחר מכן הגיעה למקום מכונית טרנזיט שבה נסעו המערער, חליל חדד - שהיה באותו זמן כבן 21 שנים - אחיו, חברו של האח והנהג. משהבחין המנוח כי נהג הטרנזיט מתקשה לפנות לרחוב בשל מכוניתו שחנתה, כאמור, בפינת הרחוב, אמר לנהג הטרנזיט "דיר באלאק, תזהר על האוטו". בתגובה לדבריו יצאו המערער, אחיו וחברו של האח מן הטרנזיט כאחוזי תזזית. המערער ואחיו תקפו את המנוח במכות, טלטלו אותו בחוזקה, ואז, תוך שניות ספורות, הוציא המערער סכין שנשא עמו ודקר את המנוח בבטנו ובבית החזה שלו. המנוח קרס מתבוסס בדמו ומת במקום.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו הרשיע את המערער בהריגה וגזר עליו עונש של עשרים שנות מאסר לריצוי בפועל, שהוא העונש המרבי הקבוע בחוק. המערער ערער על חומרת עונשו.

2.טענתו העיקרית של בא כוח המערער היא, כי העונש שנגזר על המערער חמור מן העונשים שגזרו בתי המשפט במקרים דומים ואף במקרים שנסיבותיהם היו חמורות ואכזריות מן הנסיבות הנידונות. עוד טען, כי לא היה יסוד בראיות לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה טולטל המנוח "כבובת סמרטוטים חסרת אונים וישע" - שבעקבותיה החמיר בעונש - וכי היה מדובר בקטטה. בא כוח המערער הוסיף וטען כי בית המשפט הביא בחשבון, שלא כדין, את אישיותו של המנוח לעומת אישיותו של המערער וכן את העובדה שהמערער נמלט מן המקום.

באת כוח המדינה הסכימה, כי בתי המשפט אינם נוהגים, בדרך כלל, לגזור את העונש המרבי על מי שהורשעו בהריגה. עם זאת ציינה, כי במקרה אחד הוטל העונש המרבי, בהסכמת בעלי הדין, כאשר הומרה ההרשעה מרצח להריגה. אף על פי כן, סבורה היא, כי נסיבות המקרה הנדון היו חמורות ביותר ולפיכך על בית המשפט לומר, על ידי הטלת העונש המרבי, כי חיי אדם אינם הפקר. על השגותיו של בא כוח המערער נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר נסיבות האירוע השיבה, כי בית המשפט קבע מה שקבע על פי הראיות שהובאו לפניו.

3.טענותיו של בא כוח המערער, ככל שעניינן נסיבות האירוע והמשקל שייחס בית המשפט המחוזי לאישיותו של המנוח ושל המערער, אין להן על מה שיסמכו. ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי מעוגנים היטב בראיות שהיו נאמנות עליו, ובכך אין מקום להתערב. גם לטענתו השניה של בא כוח המערער אין יסוד. מתוך גזר הדין עולה בברור, כי ההשוואה שעשה בית המשפט המחוזי בין אישיותו של המערער לבין אישיותו של המנוח באה לומר שלא היתה התגרות מצדו של המנוח לפני שנדקר וכי במהלך האירוע היה פסיבי:

"אכן, אין מקום לאבחנה בין דם לדם, אולם יש מקום לאבחנה בין אישיות קורבן העבירה והתנהגותו בעת האירוע, לבין אלה של העבריין. כשדנים באירוע כמו המקרה דנן, כשעל פי הראיות, הנאשם ואחיו התנפלו על המנוח וטלטלו אותו כ" בובת סמרטוטים ", והמנוח משום אישיותו לא הגיב על כך, ולמרות זאת הוא נדקר למוות,- יש לאישיותו של קורבן העבירה ולנסיבות האירוע משמעות לעניין העונש" (ההדגשות במקור - י.ט).

כאמור לעיל, טענתו השלישית של בא כוח המערער - שהיא, בעצם, טענתו העיקרית - היא כי העונש שנגזר על המערער חמור מן העונשים שגזרו בתי המשפט במקרים דומים. טענה זאת אין לדחותה בקש. אכן, העיון בפסיקה מלמד כי במקרים רבים הטילו בתי המשפט, ואף בית משפט זה, עונשים קלים מזה שהוטל כאן ואף כאשר היה מדובר בנסיבות חמורות. ואף על פי כן, נראה כי הגיעה השעה לחזור ולהרהר במדיניות הענישה הראויה במקרים כגון זה שלפנינו.

למונח "רמת הענישה" פנים שונות. כך נאמר ש"יש המשתמשים בו לתיאור ממוצע סטטיסטי של אמת המידה העונשית שננקטה, במהלך תקופה נתונה, ביחס לעבירות מסוג מסוים. במשמעותו האחרת, אמור מושג זה לשקף את אמת המידה העונשית הראויה לאותו סוג של עבירות. ולא הרי זו כהרי זו". ( דברי השופט א' מצא בע"פ 1655/99 עינאד יוסף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). לעיתים, ובמיוחד כאשר מדובר בעבירות של הריגה, קשה לקבוע, על פי העונשים שגזרו בתי המשפט, "ממוצע סטטיסטי של אמת מידה" מקובלת, או "מידה עונשית ראויה", ובתי המשפט גוזרים את העונש במקרה שהובא לפניהם לפי שיקולים מקובלים של ענישה - כמו נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של העבריין שאותם "משקלל" בית המשפט בכל מקרה ומקרה (עיינו, לדוגמא: דנ"פ 3371/98 אזואלוס נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 502). לא זאת בלבד, היסוד העובדתי של עבירת ההריגה משותף למגוון גדול של מעשים הגורמים למותו של אדם ומידת חומרתו של כל מעשה שונה ממשנהו. לא ניתן, אפוא, לקבוע כי פסקי הדין שניתנו משקפים מידה ממוצעת או מידה ראויה. עם זאת, ומשרבו העבריינים, דומה שהגיעה השעה להתוות קוים לרמת הענישה הראויה ובגדרם לחזור ולשקול את המשקל היחסי של שיקולי הענישה. על כך נאמר כי "נורמה ראויה נותנת ביטוי למדיניות ענישתית שקביעתה נתונה בידי בית המשפט העליון. קביעתה אמורה לשקף ולהטעים את השיקולים המרכזיים בהענשת עבירות מסוג מסוים, ומשנקבעה הנורמה, מוטל על בתי המשפט - בבואם לקבוע את עונשו של נאשם במקרה נתון - להנחות עצמם על פיה" (דברי השופט א' מצא בע"פ 1655/99 לעיל).

4.מהי הנקודה שממנה יש לצאת בבואנו לקבוע את העונש שיש להטיל בעבירה מסוימת?

לפי אחת מן הגישות, נקודת המוצא היא "קו האפס" - דהיינו, העונש המינימלי שניתן להטיל - שממנה עולה העונש ומחמיר לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה. גישה אחרת רואה כנקודת מוצא את העונש המרבי הקבוע בחוק, כאשר השיקולים הנזכרים יש בהם כדי להקל מן העונש המרבי. על כך נאמר כי:

"תקרת העונש שקובע המחוקק צריכה להיות 'נקודת המוצא', ממנה יוצא בית המשפט לדרך הקשה של קביעת עונש ההולם את המקרה שבפניו ; ואין להתייחס אליה כאל 'נקודת סיום', אותה רואים ואין מגיעים. הותרת עונש מרבי בגדר 'הלכה שאין מורין על פיה', עומדת בניגוד להנחייתו המפורשת של המחוקק ; ונוטלת מידה לא מבוטלת מכוחו לשמש גורם מוקיע, מתריע ומרתיע" ( דברי השופט י' קדמי בע"פ 2630/93 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד מט(3) 1).

גישה נוספת, גישת ביניים, משקפת רמת ענישה שהותוותה בפסיקתם של בתי המשפט, המיושמת בכל מקרה - לחומרה או לקולא - על ידי שיקולי הענישה שפורטו לעיל. דומה כי זאת, בדרך כלל, הגישה המקובלת לגבי רוב סוגי העבירות.

כאמור לעיל, רבו העבריינים, נגע האלימות פשה בבתינו וברחובותינו, הסכין נשלפת ודוקרת בשל מחלוקות של מה בכך ואף בשל התלהטות יצרים רגעית שלא קדם לה ריב כלשהו. העבירה של שפיכות דמים - שהיא משבע מצוות בני נח ומשלושת העבירות שעליהן "ייהרג ולא יעבור" - היתה כמעט לדבר יום ביומו. אך למותר להרבות בדברים על חומרתה של עבירה זאת ודיינו במקצת דבריו של הרמב"ם במשנה תורה: "אף על פי שיש עונות (הכוונה ל"עווֹנות" - י.ט) חמורין משפיכות דמים אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון (הכוונה ל"עווֹן" - י.ט) זה הרי הוא רשע גמור" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פ"ד, ה"ט). כאשר זה המצב אין אנו פטורים עוד מלהתוות קוים לרמת הענישה הראויה שבגדרם יש לנקוט בגישה המחמירה, לאמור בגישה הרואה בעונש המרבי את נקודת המוצא ; שממנו מפחיתים לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה. כאן, בבואנו לשקול את משקלם היחסי של כל אחד מאלה, יש לייחס משקל כבד במיוחד לשני האחרונים.

5.אכן, העונש שנגזר על המערער הוא העונש המרבי הקבוע לַעבירה בחוק. אולם, יש לזכור, כי במדרג המעשים הגורמים למותו של אדם, עומד מעשהו של המערער, כפי שתואר בראש הדברים, בדרגה החמורה ביותר, זו המתקרבת לרצח, ורק כפשׂע היה בין המערער לבין הרשעתו ברצח. על כך אמר בית המשפט המחוזי:

"שלושה הם יסודות עבירת הרצח: העדר קינטור, הכנה והחלטה להמית. דחינו את טענת הנאשם כאילו הוא קונטר על ידי המנוח, דחינו גם את טענתו על העדר הכנה, וקבענו כי הוא נשא בכיסו את הסכין הקטלנית, רק לגבי יסוד ההחלטה להמית התעורר בלבנו ספק אם אמנם חפץ הנאשם בתוצאה הקטלנית של רצח המנוח, ובשל כך הרשענו אותו בהריגה ולא ברצח".

ובמקום אחר אמר:

"...אנו סבורים שלא יכול להיות מקרה יותר קרוב לרצח מהמקרה שבפנינו, ולכן אין בלבנו כל היסוס, שיש להטיל על הנאשם את העונש המרבי הקבוע בחוק על עבירת ההריגה".

חיי אדם הם ערך מקודש בחברתנו. המעשה שעשה המערער הוא ביטוי קיצוני של זלזול בערך זה. עליו, ועל עוברי עבירה כמותו, לשאת בעונש המרבי הקבוע בחוק ; אלא אם כן נמצא צד זכות המצדיק הקלה בעונש. כזה לא נמצא למערער.

חז"ל פרשו את דברי זקני העיר "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'", כאשר נמצא חלל שלא נודע מי הכהו (פרשת עגלה ערופה, דברים כא, א-ט), כך: "על מנת כן פדיתנו שלא יהיו בינינו שופכי דמים - - -" (ספרי, דברים פסיקא רי ד"ה (ח) הכהנים). כביכול, אין אנו ראויים להתקיים כמדינה וכחברה אם יש בקרבנו שופכי דמים. אם חפצים אנו לבער את הרע הזה מקרבנו, אם חפצי חיים אנו, נמצה את הדין.

6.לפיכך אני מציע כי ערעורו של המערער על חומרת עונשו ידחה.

ש ו פ ט

השופט א' ריבלין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת מ' נאור :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.