רע"א 1470/98 ישראל הלל נ. אסתר הלל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגן הנשיא ח' פורת) בעע"מ 39/97 מיום 4.2.98.

1.המשיבה הגישה בשנת 1989 בבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה לפירוק שיתוף נכס מקרקעין נגד בעלה, המבקש. המבקש טען בכתב הגנתו, כי הסמכות לדיון בתובענה נתונה לבית הדין הרבני, אליו הוגשה תביעת גירושין על ידיו בשנת 1987, ובה נכרכו כל עניני הרכוש. המשיבה הגישה את התביעה לבית המשפט לאחר שהתיק בבית הדין הרבני נסגר. בשנת 1992 הגיש המבקש בקשה לבית הדין הרבני לחידוש הדיון. ביום 8.12.92 החליט בית הדין הרבני כי הסמכות העניינית נתונה לו בלבד. באותו יום קבע בית המשפט המחוזי כי הסמכות העניינית לדיון בתביעה נתונה לו. ביום 5.9.95 הועבר הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 20.3.97 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל אביב והמרכז (תמש 410090/96). בפסק הדין נתן בית המשפט (כב' השופטת ו' פלאוט) צו לפירוק השיתוף בנכס המקרקעין ומינה כונס נכסים למכירת הנכס. בית המשפט קבע בפסק דינו, כי לא ניתן לקבל את עדותו בעל פה של המבקש, לפיה, על אף הרישום בספרי עמידר ומינהל מקרקעי ישראל, שייך הנכס לו בלבד. כן דחה בית המשפט את טענת המבקש, כי שמה של המשיבה השתרבב לנכס כתוצאה מזיוף. בית המשפט החיל על הנכס את חוק המטלטלין, תשל"א1971-. בית המשפט לא התיר למבקש לתקן את כתב הגנתו.

2.המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא השופט ח' פורת), וטען כי בכתב התביעה מתואר נכס בצורה לא נכונה, ולכן התקיים הדיון לגבי נכס שכלל אינו שייך לבעלי הדין. בית המשפט דחה את הערעור, בקובעו, כי לא קיימת בעייה של זיהוי הנכס. בית המשפט גם דחה את ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, שדחה את בקשתו לתקן את כתב הגנתו, שהוגשה כ8- שנים לאחר תחילת ההליכים, ערב עריכת פסק הדין.

3.המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בבקשה נטען בין היתר, כי הערכאות קמא הקלו ראש בחשיבות וחיוניות בקשתו של המבקש לתיקון כתב ההגנה. המבקש טוען עוד טענות לגופו של ענין בסוגיית ההטעיה לכאורה מצד המשיבה, וכן לעניין פגמים עובדתיים שנמצאים, לטענתו, בפסקי הדין של הערכאות קמא. עוד יוצא המבקש כנגד עשיית השימוש על ידי הערכאה הראשונה בחוק המטלטלין, תשל"א1971-, במקום בחוק המקרקעין.

4.בתגובתה טוענת המשיבה, כי המבקש פעל לכל אורך הדרך כשמטרתו היחידה היא לגרום לסרבול הדיון ולדחות את הקץ. המשיבה גורסת, כי המבקש אינו רשאי לטעון בבקשת רשות ערעור זו, אלא בשאלת זיהוי המקרקעין בלבד, כיון שבעת הדיון בערעור זנח את כל יתר טענותיו, ובית המשפט המחוזי לא נזקק להן.

5.דין הבקשה להדחות. הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדת, והשאלות המתעוררות בה הן בעלות אופי עובדתי, ואינן חורגות מתחום הענין הנדון. (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, כי אם תוך כדי הליכי הפירוק יעמדו כונסי הנכסים בפני בעיה של זיהוי הנכס, יוכלו לחזור לבית המשפט ולבקש הוראות, ולפיכך שאלת זיהוי הנכס מאבדת מחשיבותה לצורך הכרעה בה בבית המשפט. באשר לסוגית השימוש בחוק המטלטלין, מבלי להתיחס לגופו של ענין לנכונות שימוש זה בנסיבות הענין, הרי שאין בה כדי להשפיע על תוצאת פסקי הדין בענייננו.

הבקשה נדחית. המבקש ישלם הוצאות המשיבה בסך 2,000 ש"ח.