רע"א 1478/17 יעקב משה נ. אילן ראוי

1.

בבית משפט השלום בקרית גת התבררה תביעתם של המבקשים (שהוגשה במקור על ידי אביהם ז"ל) לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לטענתם לבית המגורים שלהם כתוצאה מבניית ביתם של המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) בסמוך אליהם. על פי הנטען, בניית הבית נעשתה על פי היתר שניתן שלא כדין ובנייתו גרמה לחסימת אור השמש, הפרעה בזרימת האוויר ופגיעה בפרטיות, הפרעה לנוף, מטרדי רעש, ריח וצפיפות.

2.

בית משפט השלום דחה את התביעה. ראשית נקבע, כי היתר הבניה של המשיבים ניתן כדין והוא אינו סותר את התכנית המקומית כפי שטענו המבקשים. לפיכך אף נדחתה טענת המבקשים לפיה נפל פגם בהתנהלותה של המשיבה 3 עת לא הוזמנו המבקשים לדיון בוועדת המשנה שדנה בבקשת המשיבים למתן היתר, וזאת לכאורה בניגוד להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בהליך קודם. בית המשפט קבע כי הבקשה למתן היתר, במתכונתה הנוכחית שאושרה, ובשונה מהמתכונת הקודמת בגינה התנהלו בעבר הליכים בין הצדדים, לא כללה בקשה להקלה והיא תאמה את תכנית המתאר המקומית, כך שלא הייתה חובה להזמין את המבקשים. כן נקבע כי מכל מקום למבקשים נודע על מתן ההיתר מיד בסמוך למועד הינתנו והם פעלו בהתאם, כך שלא נפגעה זכותם בהקשר זה. זאת ועוד, נקבע כי ככלל ראוי היה שטענות המבקשים כלפי היתר הבניה (והתכנית המפורטת) יישמעו במסגרת הליך של תקיפה ישירה ולא אגב תביעה נזיקית. ולגופם של דברים - ועל רקע הקביעה כי היתר הבניה ניתן כדין - נקבע כי המבקשים לא הוכיחו את יסודות העוולות שנגרמו להם לטענתם. לפיכך נדחתה התביעה והמבקשים חויבו בהוצאות המשיבים והמשיבה 3.

3.

ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעת בית משפט השלום לענין חוקיותו של היתר הבניה לרבות קביעתו כי לא נפל פגם באי זימון המבקשים לדיון לפני ועדת המשנה של המשיבה 3 ולרבות לגבי אמרתו כי ראוי היה להשמיע את הטענות במסגרת הליך של תקיפה ישירה. כן הוסף, כי תביעתם של המבקשים לפיצויים בגין מטרד שנגרם עקב בניה שלגביה ניתן היתר בניה הייתה צריכה להתברר במסלול תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בנוסף, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעות בית משפט השלום בענין הטענות השונות למטרדים שנגרמו למבקשים.

4.

כנגד פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. בבקשה שבו המבקשים על טענותיהם שנטענו בערכאות הקודמות ולפיהן היתר הבניה ניתן שלא כדין, בניגוד לתכנית המקומית. כן נטען כי היה הכרח להזמין את המבקשים לדיון בוועדת המשנה לפני מתן ההיתר. ולבסוף - כי לא היה מקום לדחות את טענותיהם בענין המטרדים לגופן.

5.

לאחר העיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור תינתן ככלל כאשר מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), ואילו בענייננו לא מתעוררת כל שאלה כאמור. טענותיהם של המבקשים מתייחסות לנסיבות המקרה הקונקרטי ואין הן טומנות בחובן השלכות רוחב כלשהן. מעבר לכך, אף לא התרשמתי כי טענותיהם של המבקשים לא נבחנו ברצינות הראויה בערכאות הקודמות. נהפוך הוא: שני פסקי הדין שניתנו, הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור, בחנו באופן מפורט את כל טענות המבקשים וניתן להן מענה רציני ומבוסס. לא מצאתי על כן כל הצדקה לדון בטענות המבקשים פעם נוספת.

6.

הבקשה נדחית. כיוון שלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.