פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1483/07
בפני:
כבוד השופטת ע' ארבל
המבקשים:
1. דוד סאלח
2. עומר דוד
3. מיכאל דוד
4. חברת בנייני דוד בע"מ
נ ג ד
המשיב:
טוני נסיב
בקשת רשות ערעור על חלק מפסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.1.07 בע"א
9400/06 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא י' צור והשופטים ג' כנפי-שטייניץ ומ'
סובול
בשם המבקשים:
עו"ד ס' ע'אליה
החלטה
1.
המבקשים הם הבעלים והמחזיקים של בניין בירושלים. המשיב שוכר מהמבקשים מחסן המצוי בבניין, אשר משמש לו כמשרד לסוכנות נסיעות (להלן: המושכר ). המבקשים טענו כי בשנת 1996 בנה המשיב תוספת בנייה למושכר, תוך פלישה לחצר הבניין, בלא שניתן לו היתר לעשות כן. לפיכך הגישו תביעה לבית משפט השלום בירושלים ודרשו את הריסת התוספת ואת פינויו של המשיב. המשיב טען בהגנתו כי הוא דייר מוגן במושכר מכח הסכם שכירות משנת 1977 שנחתם בינו לבין גיסו ומי שהיה מיופה כוחם של המבקשים דאז, מוריס קטן ז"ל (להלן: הסכם
השכירות
והמנוח ). עוד טען המשיב כי תוספת הבניה זניחה ונבנתה מתוך הסכמה שבשתיקה מצד המבקשים ולכן יש להעניק לו סעד מן הצדק.
2.
בית משפט השלום (כב' השופט י' ברקלי) קיבל את התביעה. בית המשפט קבע כי משלא הוכחשה טענת הפלישה, יש לראותה כטענה שהמשיב מודה בה, ולכן המשיב חויב בהריסת תוספת הבניה והחזרת המצב לקדמותו כשהמקום נקי מכל חפץ או אדם. בית המשפט קבע כי אין בבניית התוספת הפרה המקנה למבקשים עילת פינוי לו היה המשיב דייר מוגן בנכס. עם זאת, בית המשפט בחן את הראיות וקבע כי המבקשים הוכיחו שהמשיב לא שילם דמי מפתח עבור המושכר ולכן אינו דייר מוגן במושכר הזכאי לקבל סעד מן הצדק. לפיכך קבע בית המשפט כי על המשיב לפנות את המושכר בשל הפרת תנאי השכירות. על פסק הדין הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.
3.
בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' צור-סגנית נשיא, ג' כנפי-שטייניץ ומ' סובל) קיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי הסכם השכירות, על כל הוראותיו, הוא ההסכם שחל על הצדדים. הסכם זה קובע מפורשות כי השכירות תהא ל"זמן בלתי מוגבל בשכירות מוגנת". בית המשפט קבע כי די בהוראות הסכם זה, שעל תוקפו אין חולק, כדי לתמוך בטענת המשיב לקיומה של דיירות מוגנת במושכר, אף בלא ששילם דמי מפתח. לפיכך קבע כי יש לבטל את פסק הדין של בית משפט השלום בנוגע לפינוי המושכר ולהוצאות המשפט שהוטלו על המשיב, כאשר החיוב בהריסת תוספת הבניה נותר בעינו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
4.
לטענת המבקשים טעה בית המשפט המחוזי כשקבע כי די בהסכם השכירות שלפיו
השכירות היא מוגנת כדי להקנות למשיב מעמד של דייר מוגן במושכר. טענת ההגנה של המשיב היתה כי שילם דמי מפתח ולכן הוא דייר מוגן. המשיב לא טען למעמדו ככזה מכח ההסכמה בין הצדדים. בית משפט השלום קבע כממצא עובדתי כי המשיב לא שילם דמי מפתח ובית המשפט המחוזי אימץ ממצא זה. לפיכך, לדעת המבקשים, לא היה מקום לקבוע כי די בהסכם השכירות כדי להחיל את חוק הגנת הדייר. המבקשים מוסיפים כי הסכם השכירות נחתם בין המנוח למשיב בלא שהמבקשים יודעו על פרטיו ולכן לא היה מקום לבסס את ההלכה בדבר הקניית דיירות מוגנת מכח הסכם בנסיבות אלה. המבקשים מוסיפים כי העובדה שהמשיב והמנוח היו שותפים במושכר מנוגדת להסכם השכירות ומהווה הפרה שלו, המקימה עילה לפינוי מיידי.
5 .
עיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית אציין כי החלטות שונות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי אינן כשלעצמן עילה לרשות ערעור בגלגול שלישי
(רע"א 11119/05 Invensys Powerware Limited
נ' אריה חברה לביטוח בע"מ
(לא פורסם, 25.4.06)).
לגופו של עניין, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מגמת הפסיקה היא לקבוע כי חרף אופיו הקוגנטי של חוק הגנת הדייר, רשאים צדדים להסכים על יצירת זכויות של דיירות מוגנת ביחסים שביניהם וזאת מכוח העקרון היסודי של חופש ההתקשרות (רע"א 3088/00
מאי נ. הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית , פ"ד נ"ו(6) 444, 446-447 (2002)). לא מצאתי בבקשת רשות הערעור טענות אשר בגינן יש מקום לשנות מן המסקנה בדבר תקפותו של הסכם השכירות נשוא הדיון, עליו חתם המשיב בשנת 1977, אשר על פיו תהא השכירות - שכירות מוגנת. המבקשים, אשר עליהם מוטל הנטל להוכיח כי המשיב לא היה דייר מוגן, לא הביאו כל ראיה הנוגעת לכך שהמנוח חרג מסמכותו ומשליחותו בחתימת הסכם השכירות עם המשיב. לפיכך דין טענות המבקשים בהקשר זה להידחות.
מכל האמור לעיל דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ט' בתמוז
תשס"ז (25.6.07).
ש ו פ ט ת