רע"א 1485-24 רע"א 1485-24

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 14.2.2024, בע"א 22004-08-23 (השופטים א' דראל – סג"נ, ע' זינגר ו-פ' נויבירט) שבו נדחה ערעור המבקש, סאלח סלאח (להלן: סאלח) על פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, מיום 20.7.2023, בת"א 2267-04-21 (השופט ג' ארנברג). בפסק הדין, דחה בית משפט השלום את בקשת סאלח להורות על ביטול צו לסילוק יד ופינוי מקרקעין שהוצא נגדו (להלן: צו), מכוח חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א-1981 (להלן: חוק הפינוי). בצד בקשת רשות הערעור, הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

2.הרקע בתמצית: במהלך שנת 2020, פלש סאלח למקרקעי ציבור המצויים בשכונת גילה בירושלים. ביום 10.1.2021, נחתם הצו לפינויו של סאלח מהמקרקעין, בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק הפינוי. חוק זה, נותן בידי המשיבה, רשות מקרקעי ישראל, סמכות לפנות פלישה טרייה, כהגדרתה בחוק, באמצעות צו מינהלי. סאלח פנה לבית משפט השלום בבקשה להורות על ביטול הצו, בטענה כי לא התקיימו התנאים לפינויו מכוחו, וכי היה על המשיבה לפנות בנדון לבית המשפט בתביעה לפינוי וסילוק יד. בעקבות הסכמה דיונית, התמקד הדיון בבית משפט השלום בהתקיימותו של תנאי אחד – הגדרת המקרקעין כ-'מקרקעי ציבור' (סעיף 4 לחוק הפינוי). לא היתה מחלוקת, כי נתקיימו יתר התנאים להוצאת הצו. סאלח טען, כי המקרקעין מושא הצו אינם 'מקרקעי ציבור', שכן מעולם לא פורסמה לגביהם הודעה בהתאם לאמור בסעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, המהווה לטענתו תנאי להעברת הבעלות במקרקעין, מבעליהם המקורי – לידי הגורם המפקיע.

3.בית משפט השלום קיבל את טענת המשיבה כי מדובר ב'מקרקעי ציבור', ודחה את התביעה. זאת, משום שהמקרקעין הרלבנטיים הופקעו לפני למעלה מ-25 שנים, ובהתאם להוראות סעיף 27(ב)(2) לחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן: התיקון לפקודה). הוראות אלו, הן חלק מהוראות מַעבר שנקבעו במסגרת התיקון לפקודה, וכחלק מכניסתם לתוקף של הסדרים חדשים שנקבעו בו, בתחום ההפקעות (ראו: ע"א 9631/05 ארד נ' מדינת ישראל, פסקאות 50-48 לפסק הדין של השופטת א' פרוקצ'יה (16.12.2010)). בין היתר, נקבע בהוראות המעבר סעיף 27(ב)(2), ולפיו ב-"קרקע שביום התחילה חלפו 25 שנים לפחות ממועד פרסום ההודעה לגביה לפי סעיף 7 לפקודה", רשאית המשיבה "להשתמש [בקרקע] לכל מטרה שהיא, לרבות העברת הבעלות בה לאחר, בכפוף להוראות כל דין, בלא תשלום פיצוי נוסף בשל כך". לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי במסגרת הליכי ההפקעה, פורסמו כבר בשנת 1970 הודעות אודות ההפקעה, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה; אשר על כן, קבע בית משפט שלום, כי בחלוף יותר מ-25 שנים, הוקנתה הקרקע למדינה, ללא כל תנאי נוסף. בעלותה המלאה של המדינה במקרקעין, כך נקבע, מתבטאת בין היתר בזכותה המפורשת להעביר את "הבעלות בה לאחר". מכאן שהמקרקעין הם 'מקרקעי ציבור', ונתמלאו התנאים להוצאות הצו.

4.סאלח לא השלים עם פסק הדין של בית משפט השלום וערער לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. בית המשפט המחוזי קבע אף הוא כי מדובר ב'מקרקעי ציבור' על יסוד הוראות סעיף 27(ב)(2), לפיהן "די בפרסום הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 ובחלוף 25 שנים ממועד פרסום ההודעה כאמור, כדי להפוך את המקרקעין למקרקעין שבבעלות המדינה, ללא תנאי נוסף". כמו כן, נדחתה טענה נוספת של סאלח, לפיה היה על המשיבה לפְנות בתביעת פינוי לבית המשפט, בהתאם לסעיף 8 לפקודה, ולא להסתפק בהוצאת הצו. סעיף זה, מורה כי "אם בעלי הקרקע העומדת להרכש או המחזיקים בה מסרבים להרשות לשר האוצר לקנות חזקה בה, רשאי היועץ המשפטי לפנות לבית-המשפט [...]". בית המשפט המחוזי דחה כאמור את הטענה, וזאת, בין היתר, לאור הוראת סעיף 27(ג) לתיקון לפקודה, המורה מפורשות כי בהתקיים תנאֵי סעיף 27(ב)(2), אין תחולה להוראת סעיף 8 לפקודה.

5.בנוסף, "למעלה מן הצורך", דחה בית המשפט המחוזי את טענת סאלח, לפיה המדינה לא החזיקה בפועל במקרקעין הנקודתיים מושא הצו, ועל כן לא קנתה בה בעלות. נקבע, כי "כאשר מדובר בהפקעה של שטח נרחב שמומשה בהיקף ניכר (של כ-90%), יש לראות את המדינה כמי שתפסה חזקה בכולה, לרבות בשטח שאליו פלש המערער".

6.מכאן הבקשה שלפנַי. סאלח שב וטוען כי היה על המשיבה לפנות בתביעת פינוי לבית המשפט, בהתאם להוראת סעיף 8 לפקודה. בנוסף, טוען סאלח כי התיקון לפקודה "אינו רלבנטי" לסוגיה דנן. עוד טוען סאלח, כי "המדינה מעולם לא תפסה חזקה בשטח זה", ובמקביל, מעולם לא נעשה פרסום לגביו בהתאם לסעיף 19 לפקודה, ועל כן הם אינם מהווים 'מקרקעי ציבור', וממילא לא התקיימו התנאים להוצאת הצו.

7.דין הבקשה להידחות. פסק הדין של בית המשפט המחוזי התבסס, כאמור, בראש ובראשונה על הוראות סעיף 27(ב)(2) לתיקון לפקודה. כך עשה גם בית משפט השלום. הבקשה שלפנַי, נעדרת התייחסות ממשית להוראות אלו. המבקש טוען כי "אותו תיקון אינו רלבנטי כלל ועיקר לסוגיה שלנו" – אמר ולא יסף, טען ולא פרט. העיקר חסר מן הספר. גם דבקותו בטענה לתחולת סעיף 8 לפקודה, המורה לכאורה על פינוי בדרך של הגשת תביעה, נעדרת התייחסות לנימוקי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ששללו את תחולתו, על יסוד הוראת סעיף 27(ג) לתיקון לפקודה.

8.נוכח האמור, איני מוצא מקום להידרש לטענות אחרות לגביהן בחר סאלח להתייחס, בדבר שאלת החזקתה בפועל של המשיבה במקרקעין, טענות שנדונו בבית המשפט המחוזי "למעלה מן הצורך". ככלל, קביעות בית המשפט המחוזי בעניין זה אינן מגלות עילה להתערבות, בפרט לא ב'גלגול שלישי'. אסתפק רק בלהעיר, כי טענת המבקש, לפיה המשיבה מסרה בבית המשפט המחוזי מעין 'הודאת בעל דין' ביחס למקרקעין, כאשר טענה בכתובים כי "לא הייתה בהם כל חזקה" בשנים 2019-2017 (פסקה 24 לבקשה) – גובלת בהטעיה; 'החזקה' עליה דובר באותו הקשר, היא החזקתו של המערער עצמו, ולא החזקתה של המשיבה; זאת, כחלק מביסוס טענתה כי הפלישה של סאלח היא טרייה, וכי אין לה עדות מוקדמת לשנת 2020.

9.הבקשה נדחית אפוא בזאת, וממילא, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.