רע"א 1498/02 שלמה כהן נ. קצין התגמולים משרד הבטחון

המבקש הוכר בשנת 1961 כמי שזכאי לתגמולים עקב תאונת דרכים שאירעה לו עקב שירותו הצבאי, ונקבעו לו 10% נכות בגין פגימה בשוק ימין. בשנת 1997 הגיש המבקש בקשה להכרה בפגימות נוספות, בין היתר בקרסול רגל ימין. בקשתו נדחתה, וכן ערר שהגיש לוועדה הרפואית העליונה מטעם המשיב (להלן: הוועדה). בשנת 2001 הורה בית-המשפט המחוזי בחיפה לוועדה - לאחר שקיבל את ערעור המבקש בעניין זה - לדון בפגימה בקרסולו של המבקש. בהחלטה מתאריך 25.6.01 קבעה הוועדה, כי הגבלות תנועה בקרסולו של המבקש מצדיקות - על-פי המבחנים הרפואיים שנקבעו בתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל1969- (להלן: תקנות הנכים) - קביעת נכות בשיעור של 10%. קביעה זו של הוועדה בוססה על מבחן "הגבלה בתנועת פרק הקרסול - בצורה בינונית" (תקנה 48(3)א II לתוספת לתקנות הנכים). ברם, נוכח קביעה זו, ביטלה הוועדה את ההכרה בשיעור של 10% בפגימה בשוק ימין של המבקש, עקב "חיבור גרוע של עצם הירך או של השוקה ללא הגבלת התנועות במפרקים הסמוכים" (תקנה 47(2)א לתוספת לתקנות הנכים).

המבקש ערער על החלטת הוועדה לבית-המשפט המחוזי בחיפה. בערעורו טען, כי הוועדה חרגה מסמכותה משום שבחנה פגימות אחרות, הגם שנדרשה לבחון אך את הפגימה בקרסולו.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, לאחר שקבע כי על-פי המבחנים הרפואיים שנקבעו בתקנות הנכים, קביעת נכות עקב פגימה בקרסול חייבה את הוועדה לבחון גם את הפגימה הקודמת בשוק ימין של המבקש, שאם-לא-כן, היה המבקש זוכה לכפל אחוזי נכות.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. המבקש חזר על טענתו בפני בית-המשפט המחוזי כי הוועדה חרגה מסמכותה, והוסיף, כי הוועדה אף לא התריעה בפניו על כוונתה לבטל את ההכרה בפגימה בשוק ימין. לבסוף טען המבקש, כי הפירוש שניתן לתקנות הנכים על-ידי הוועדה ועל-ידי בית-המשפט המחוזי אינו סביר.

מנגד טען המשיב, כי דווקא הפירוש שמציע המבקש אינו סביר, מכיוון שיביא לכך שיינתן לו כפל פיצוי. עוד טען המשיב, כי עצם החזרת הדיון בפגימה בקרסול אל הוועדה סיפקה למבקש את ההתרעה הנדרשת, משום שהדבר חייב את בדיקת נכותו של המבקש בכל הקשריה. עוד נטען, כי הוועדה הרפואית הותירה את אחוזי הנכות של המבקש על-כנם, ולא הפחיתה אותם, הגם שההנמקה הרפואית להכרה בנכות שונתה.

יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.

הבקשה שבפניי מתייחסת למקרה המיוחד של המבקש, ואינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית. המבקש אף לא הצביע על עיוות-דין שנגרם לו עקב הותרת אחוזי נכותו על-כנם לאחר הבירור הרפואי. בהקשר זה יוער, כי מעיון בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, כמו גם בבקשת רשות הערעור על נספחיה, לא ברור אם המבקש העלה כלל בפני בית-המשפט המחוזי את הטענה בדבר היעדר התרעה מוקדמת. יהיה הדבר אשר יהיה, הבקשה שבפניי אינה מגלה עילה לדיון בעניינו של המבקש בערעור שני.

אלא שאף לגופם של דברים לא הראה המבקש עילה להתערבות בית-משפט זה. דרגת נכותו של המבקש הועמדה, על-יסוד קביעות שברפואה, על 10%. מקביעות אלו משתקף העיקרון שאין לתת כפל פיצוי בגין פגימה אחת, ובהתאם לעיקרון זה פירש בית-המשפט המחוזי את תקנות הנכים.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.