רע"א 1501/12 מרק שוצמן נ. הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו (ע"ו 26875-06-11, כב' השופטים י' שנלר , ק' ורדי , ר' לבהר-שרון ), בו נדחה ערעור על החלטת ועדת העררים, לפיה לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין מחלת הלב של המבקש לבין רדיפות הנאצים.

2.

המבקש, יליד 1923, מוכר מאז שנת 1997 כנכה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק). נכותו המוכרת עומדת כיום על 50%, בגין תגובה נפשית לרדיפות. המבקש הגיש בקשה להכיר בפגימה נוספת, שיסודה במחלת לב. ביום 5.10.2010 דחתה המשיבה את הבקשה, וזאת משום שהמבקש איננו עומד בתנאים המקדימים שקבעה ועדת שני (על כך להלן): 30% נכות נפשית והיות מבקש ההכרה בנכות בן עשר שנים לכל היותר בתום השואה.

ברקע לדברים, ועדת שני – בראשות פרופ' מרדכי שני ובהשתתפות מומחים מתחום הבריאות - הוקמה לפני מספר שנים, בכדי לבדוק את הקשר הסיבתי בין אירועי השואה לבין מחלות שונות. הוועדה עסקה, בין היתר, בקבוצת המחלות של יתר לחץ דם, סוכרת ומחלת לב, והבחינה בין שתי קבוצות ניצולים: "הקבוצה הראשונה" כוללת את אלו שחיו בגטאות ובמחנות, או שחיו חיי סתר באזור שנשלט על ידי הגרמנים. יתר הניצולים נכללים ב"קבוצה השנייה". בני הקבוצות נבדלים זה מזה הן בתנאים המקדימים הנדרשים להכרה בנכות, והן בהיקף ההכרה לו הם זכאים. המלצות הוועדה נועדו להקל עם ניצולי השואה, ולמנוע מצב שבו כל ניצול יידרש להוכיח כי מתקיים בעניינו קשר סיבתי בין הרדיפות לבין המחלות מהם הוא סובל.

המבקש שייך לקבוצה השנייה. על זאת אין חולק. ועדת שני קבעה שני תנאי סף, לשם הכרה במחלת הלב של בני קבוצה זו: נכות נפשית של 30% לפחות, ובן 10 שנים לכל היותר בתום השואה (היינו בשנת 1945). המבקש איננו עומד בתנאי הסף השני, שכן הוא יליד שנת 1923, ומכאן שבשנת 1945 – היא השנה הקובעת – היה בן 22. גם על זאת אין חולק. מכאן התוצאה אליה הגיעה המשיבה, בהחלטתה מיום 5.10.2010, ולפיה אין להכיר במחלת הלב של המבקש.

המבקש ערער על החלטת המשיבה בפני ועדת העררים (ו"ע 57250-10-10). הוועדה דחתה את הערר, תוך שהיא חוזרת על כך שהמבקש איננו עומד בתנאי הסף שקבעה ועדת שני להכרה במחלות לב. בנוסף, גם לוּ היה המבקש משתייך ל"קבוצה הראשונה" של הניצולים – לא היה מקום להכיר במחלת הלב שלו. זאת משום שעל פי המסמכים שהגיש – מחלתו התגלתה רק בשנת 2001, ואילו על פי ועדת שני ניתן להכיר בקשר סיבתי רק אם המחלה התגלתה לכל המאוחר ארבעים שנה לאחר הרדיפות (היינו, לכל המאוחר בשנת 1995). כן הדגישה הוועדה כי תנאי הכרחי להכרה בפגימה על פי החוק הוא הוכחת קשר סיבתי בין רדיפות הנאצים לבין אותה פגימה. זאת בתשובה לטענתו של המבקש לפיה אין צורך להוכיח קשר סיבתי שכזה, ודי בהוכחת עצם קיומה של הפגימה.

המבקש ערער על החלטת הוועדה בפני בית המשפט המחוזי (ע"ו 26875-06-11). בערעורו חזר על הטענה כי לשם הכרה בפגימה – אין צורך להוכיח התקיימות של קשר סיבתי בין מחלת הלב לבין רדיפות הנאצים, ואף לא ניתן מבחינה רפואית להוכיח קשר כזה. כן טען המבקש כי מסקנות ועדת שני לא עוגנו בחקיקה, ועל כן אין להן מעמד נורמטיבי מחייב. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שהוא מציין כי תנאי להכרה בפגימה הוא הוכחת קשר סיבתי, כפי שנובע ישירות מלשון החוק וכפי שמקובל בפסיקה. מסקנות ועדת שני נאמרו על הדרך הכלל, ומטרתן להקל על ניצולי השואה ולחסוך מהם את הצורך להוכיח התקיימות של קשר סיבתי ספציפי בעניינם. לוּ חפץ המבקש לטעון להתקיימות קשר סיבתי ספציפי בעניינו – הדלת הייתה פתוחה בפניו, אולם הוא לא עשה כן ולא צירף מסמכים רפואיים כלשהם שיסייעו בהבהרת העניין.

3.

במסגרת בקשת רשות הערעור שלפנינו מרחיב המבקש את הדיבור על חוק נכי רדיפות הנאצים, ומכנה אותו בשמות גנאי שאין טעם לחזור עליהם כאן. כן טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משביסס את פסק דינו על מסקנות ועדת שני, שכן מסקנות אלו מנוגדות לחוק.

המשיבה טוענת כי במקרה דנן לא קמה עילה למתן רשות ערעור, וזאת משום שטענותיו של המבקש אינן מעלות שאלה משפטית חשובה ובעלת משמעות ציבורית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לגופו של עניין טוענת המשיבה כי דרישת הקשר הסיבתי נובעת מן החוק עצמו, מתיישבת עם השכל הישר, ומהווה מושכלות יסוד בפסיקה ארוכת שנים של בתי המשפט בישראל. בעניינו של המבקש נטען כי ברור שהוא איננו עומד בתנאים שקבעה ועדת שני, וכי הוא לא הציג כל חוות דעת רפואית מטעמו שיש בה כדי ללמד על קיומו של קשר סיבתי ספציפי במקרהו-שלו.

4.

דין הבקשה להידחות.

השאלה שהעלה המבקש בגדרי בקשתו, והיא: האם נדרשת הוכחת קשר סיבתי על מנת לזכות בתגמולים לפי החוק - נחזית על פניה להיות שאלה משפטית. עם זאת, מקובלת עלי עמדת המשיבה כי התשובה לשאלה זו היא ברורה: דרישת הקשר הסיבתי מקורה בסעיף 1 לחוק, לפיו הזכות לתגמולים קמה למי שהיה זכאי לפיצויים על פי החוק הגרמני. אותו חוק גרמני קובע כי נדרש להוכיח קשר סיבתי מסתבר בין הפגימה לבין רדיפות הנאצים (ראו ע"א 705/75 הרשות המוסמכת נ' ברגר , פ"ד ל(2) 79 (1976)). דרישת הקשר הסיבתי באופן זה או אחר מקובלת במשפטנו מימים ימימה, והיא נובעת, כאמור, ממצוות המחוקק. המבקש מסתייג מתנאי שנקבע על ידי ועדת שני, לפיו על מנת לזכות בהכרה על פי החוק היה עליו להיוולד בשנת 1935 לכל המוקדם. הסתייגות זו נעה במסלול המשפטי. ברם המשיבה הוציאה את העוקץ מן הטענה, משהודיעה כי היא איננה שוללת את זכותו של המבקש על פי חוק להוכיח שיש להכיר בו כנכה על אף גילו. זאת יש להוכיח באמצעות חוות דעת רפואית, וכזו לא הוגשה. במילים אחרות, אף אם יש לקבל את עמדת המבקש – שאין לפסוק על פי ועדת שני - כלל ההוכחה לקשר סיבתי מושרש היטב בשיטתנו. לא די בכך שאדם מוכיח כי הוא השתתף באירוע אחד, וסובל מפגם מסוים. עליו לקשור בין מרכיבים אלו, וזאת כאמור באמצעות חוות דעת מקצועית. אם המבקש מעוניין להוכיח קשר סיבתי – הרי הדלת פתוחה בפניו, כפי שהוסבר. להשלמת התמונה יצוין כי עומדת בפני המבקש משוכה נוספת, והיא שמחלתו התגלתה רק בשנת 2001. בראייה זו, לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת בית המשפט המחוזי, ועל כן אין מקום להיעתר לבקשה.

5.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.