רע"א 1518/15 מוסא ח'לף נ. המוסד לביטוח לאומי

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כ' השופט ר' סוקול) בת"א 18147-04-12 מיום 29.1.2015, בה נדחתה בקשת המבקש להגיש ראיות לסתור קביעות וממצאים שנקבעו בפסק דין פלילי מרשיע שניתן נגדו.

1.

הבקשה שלפנינו היא בהמשך לפרשה הידועה במקומותינו כ"ישמחו השמאים". המבקש הוא שמאי מקרקעין מוסמך אשר הועסק בעבר על ידי לשכת השמאי הממשלתי. בשנת 2006 הורשע המבקש, ביחד עם שלשה שמאים נוספים, בעבירות של קבלת דבר במרמה, לאחר שנקבע כי הללו דרשו שכר טירחה בגין עבודות שלא בוצעו על ידם (ת"פ (מחוזי חי') 219/03 מדינת ישראל נ' תענך (11.7.2006)). על המבקש הושת עונש מאסר של 3 שנים וקנס בסך 2.5 מיליון ₪. ערעורו של המבקש על פסק הדין נדחה (ע"פ 2439/07 חלף נ' מדינת ישראל (12.7.2010)).

המוסד לביטוח לאומי, הוא המשיב דנן, הגיש תביעה נגד הארבעה להשבת הכספים ששולמו להם שלא כדין. המבקש ביקש להגיש ראיות לסתור את הקביעות והממצאים שבפסק הדין הפלילי, בית משפט קמא דחה את בקשתו, ומכאן הבקשה שלפניי.

אציין, כי המבקש הגיש את בקשת רשות הערעור ביום 1.3.2015, וביום 4.3.2015 הגיש בקשה לסעד זמני בה עתר לביטול דיון ההוכחות הקבוע ליום 9.3.2015 עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

2.

תמציתם של דברים, כי לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון – בדונם בהליך הפלילי – לא דקדקו בחומר הראיות ולא בחנו בקפידה חלק מהמוצגים, מה שהביא לקביעה עובדתית שגויה בעניינו. המבקש מבקש אפוא כי יותר לו להגיש חלק מהראיות שהוגשו בבית המשפט המחוזי בהליך הפלילי, אשר עיקרן טיוטות ותרשומות שערך בזמן אמת. כן עותר המבקש להגיש חוות דעת שמאית לגבי אופן הערכת שווי מקרקעין במושע והדרך הנכונה לקביעת שכר טרחה בגין הערכת השווי. לבסוף, במישור המשפטי, המבקש טוען כי הגיע העת לערוך בחינה מחודשת לגבי אופן פרשנותה של הוראת החוק העוסקת בהבאת ראיות לסתור, וכי לאור זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין, יש לפרשה באופן יותר ליבראלי.

3.

דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות, ומאחר שמקובלים עלי נימוקיו של בית משפט קמא, אקצר בדברים.

סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה ), קובע כי ממצאים ומסקנות של פסק דין מרשיע חלוט במשפט פלילי, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם. כידוע, אלמלא הוראה זו, קביעותיו של השופט הפלילי המבוססות על עדים שראה ושמע היו בלתי קבילות בהליך האזרחי, בהיותן בבחינת עדות שמיעה (יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1549 והאסמכתאות שם (2009) (להלן: קדמי )).

ההוראה הרלוונטית לענייננו קבועה בסעיף 42ג לפקודה אשר זו לשונה:

ראיות לסתירת פסק דין

42 ג.

הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין .

הנה כי כן, "ברירת המחדל" היא כי המורשע אינו רשאי להביא ראיות לסתור או להגיש ראיה שכבר נשמעה בהליך הפלילי. כלל זה נועד לשרת מספר תכליות, בהן השאיפה למנוע חוסר סימטריה משפטית המתבטאת בהכרעות סותרות ( ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל , פיסקה 31 והאסמכתאות שם (2.4.2012)) , והרצון "לרכז את חומר הראיות בבית המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינויות נוספות" (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' מסעוד ו-יחיאל ממן , פ"ד כט(1) 208 , 218 (1974) (להלן: עניין מ.ל.ט. ); קדמי , עמ' 1570)).

4.

עם זאת, כפי שמורה לשון הסעיף, מקום בו השתכנע בית המשפט כי דחיית בקשה להביא ראיות סותרות תביא ל עיוות דין , רשאי בית המשפט להיעתר לבקשה מטעמים שיירשמו. ההלכה פירשה חריג זה בצמצום, וכבר נקבע כי רשות זו תינתן לא בנקל ובנסיבות מיוחדות, כגון מקום בו תחושתו של השופט היושב בדין היא כי עלולה להיגרם "תוצאה בלתי צודקת בעליל" או כזו ה"מקפחת קיפוח קשה את הנתבע בהגנתו" (ראו, בין היתר, עניין מ.ל.ט. , עמ' 216; קדמי , עמ' 1571-1570 והאסמכתאות שם). כך, למשל, נפסק כי אין הוראת סעיף 42א חוסמת את דרכו של מורשע להעלות טענת אשם תורם ( ע"א 8684/11 אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור , פיסקה 34 והאסמכתאות שם (25.6.2014)), ובית משפט קמא מנה שורה של דוגמאות נוספות בהן ביררו בתי המשפט בקשות להבאת ראיות לסתור , כגון מקום בו ההרשעה ניתנה בשל אי התייצבות או כשמתעורר חשש שמא ההודאה ניתנה במסגרת קנוניה וכד' (פיסקה 19 לפסק דינו של בית משפט קמא).

5.

גם אם אניח לטובת המבקש כי יש מקום לבחון אפשרות לפרש את הוראת סעיף 42ג ביתר הרחבה, אין זה המקרה המתאים לעשות כן.

בקשתו של המבקש זרועה טענות כגון: "אם בית המשפט הנכבד בהליך הפלילי היה שם לב... ומדקדק ברישומים... הוא היה מקבל הסבר מפורט..."; "למגינת הלב, גם בית המשפט הנכבד בערעור שהוגש לא בחן את הנתונים בקפידה"; "אם בית המשפט בהליך הפלילי היה מעיין היטב במספרים... הוא היה מגיע למסקנה כי יש לו [למערער] הסבר כיצד הגיע לשווי...". ואולם, כפי שציין בית משפט קמא, ההליך הפלילי בו הורשע המבקש היה ארוך וממושך, וניכר מפסקי הדין כי הקיפו את חומר הראיות כדבעי. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהרשעתו של המבקש התבססה על הודאתו במשטרה, ועל כך שבית המשפט העליון התייחס במפורש לטיוטות של המבקש ולא מצא כי יש בהן כדי לתמוך בטענות המבקש.

מדובר אפוא בניסיון של המבקש לפתוח מחדש שאלות שהוכרעו בהליך הפלילי, בבחינת "משפט חוזר" במסגרת ההליך האזרחי, והיעתרות לבקשתו משמעה

ריקון הכלל הקבוע בסעיף 42ג לפקודה מתוכן. הוא הדין לגבי בקשת המבקש להגיש חוות דעת מומחה. כפי שצוין בהחלטתו של בית משפט קמא, משעה שהמבקש נמנע במודע מלעשות כן בגדר ההליך הפלילי, ובהעדר טענה לכשל בייצוג, אין מקום להגשת חוות הדעת.

6.

לבסוף, לא למותר לציין את התנהלותו הדיונית של המבקש, אשר לא זו בלבד שבקשתו להגשת ראיות לסתור הוגשה בסמוך למועד שמיעת הראיות, אלא שגם בקשתו דנן הוגשה "בדקה ה-90", בצירוף בקשה לסעד זמני, בגדרה עתר לביטול דיון ההוכחות הקבוע ליום 9.3.2015 (זאת לאחר שמועד הדיון נדחה פעם אחת, ולאחר שבית משפט קמא דחה בקשה נוספת לדחייתו).

החלטתו של בית משפט קמא ניתנה ביום 29.1.2015. כפי שנקבע בבית משפט זה לא אחת "ככלל, כאשר מבקש בעל דין להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים העשויה להשפיע על מהלך הדיון, וקבוע מועד דיון קרוב, שומה עליו לכלכל את צעדיו בזריזות. עליו להחליט במהירות האפשרית האם ברצונו להגיש בקשת רשות ערעור. אם החליט בחיוב, עליו להוציא את החלטתו אל הפועל תוך זמן קצר ולא למצות את מלוא התקופה הנתונה לו בחקיקה (דברי השופט (כתוארו אז) גרוניס ב רע"א 9489/09 רוזנברג נ' בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ , פסקה 7 (14.2.2010)). ראוי להם לבעלי הדין לקחת הדברים לתשומת לבם.

7.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בכך מתייתר הצורך להידרש לבקשה לביטול דיון ההוכחות.

משלא נתבקשה תגובה, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.