רע"א 1531/08 אבי חברה לעבודות עפר כבישים בניה ופיתוח (1982)בע"מ נ. חברת ב

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.1.2008, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על החלטת ראש ההוצאה לפועל קריות מיום 16.5.2007 בתיק הוצאה לפועל שמספרו 13-05194-06-7 (להלן: תיק ההוצאה לפועל ).

ואלו העובדות הצריכות לענין: המשיבה 1 הינה הזוכה בתיק ההוצאה לפועל. המשיב 2 הינו החייב בתיק הנ"ל ומי אשר ייסד את המבקשת והיווה מנכ"ל שלה עד להעברת מניותיו ללא תמורה בין השנים 1999-2000. במסגרת חקירת יכולת אשר בוצעה למשיב 2, טען הוא כי משכורתו עומדת על 3,500 ש"ח בלבד. לאחר שהוכח בפני ראש ההוצאה לפועל כי תלושי המשכורת של המשיב 2 אינם משקפים נכונה את הסכומים אשר משולמים לו בפועל על ידי המבקשת בתמורה לעבודתו, חייב ראש ההוצאה לפועל את המשיב 2 בתשלום סכום אשר עמד על 7,500 ש"ח מדי חודש בחודשו ואשר היה נמוך מן הסכום המותר לעיקול ממשכורתו.

על שיעור הסכום בו חויב, הגיש המשיב 2 בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (בר"ע 902/06). ביום 3.12.2006 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' זיו ) את הערעור, תוך שהוא מאמץ את קביעותיו של ראש ההוצאה לפועל, כאמור לעיל.

במסגרת הליכי ההוצאה לפועל אשר נקטה המשיבה 1 כנגד המשיב 2, הוטל עיקול על הכספים המגיעים למשיב 2 מאת המבקשת. בתגובתה לצו העיקול, הודיעה המבקשת כי אין ברשותה כל כספים המגיעים ממנה למשיב 2.

משכך, הגישה המשיבה 1 בקשה לצירוף המבקשת כחייבת בתיק ההוצאה לפועל, בגדרה טענה כי יש מקום להרמת מסך ההתאגדות בין המבקשת למשיב 2.

ביום 16.5.2007, אחר בחינת הראיות שהונחו לפתחו, קבע ראש ההוצאה לפועל קריות (כבוד הרשם מ' קבאני ) כי לא הונחה בפניו תשתית עובדתית מספקת אשר יש בה כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות בין המבקשת למשיב 2. עם זאת, מצא ראש ההוצאה לפועל להורות על חיוב המבקשת, מכוח הוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, בתשלום הסכום המותר לעיקול ממשכורתו החודשית של המבקש בסך 7,500 ש"ח, מדי חודש בחודשו וזאת בתקופה שתחילתה בחודש מאי 2005 וכל עוד מקבל המשיב 2 שכר מאת המבקשת.

נקבע כי הוכח כי המשיב 2 שימש

כמנהלה בפועל של המבקשת ומי אשר קבע את גובה השכר וההטבות אשר שולמו לו על ידה. עוד נקבע כי תלושי השכר שהונפקו למשיב 2 על ידי המבקשת, מהם עולה כי משכורתו של המשיב 2 עמדה על סכום אשר נע בין 2000-4000 ש"ח בלבד, לא שיקפו נכונה את הסכומים אשר שולמו בפועל למשיב 2 על ידי המבקשת בתמורה לעבודתו.

זאת באשר הוכח כי בפועל נשאה המבקשת בתשלומים בגין הוצאותיו השונות של המשיב 2, בין היתר, הוצאות החזקת דירתו (לרבות תשלומי ארנונה, טלפון, טלפון ניייד, חשמל, מים), רכב צמוד, וכיוצא באלו תשלומים, אשר לא בא זכרם בתלוש המשכורת ואשר צו העיקול חל עליהם. לאור קביעותיו אלו, מצא ראש ההוצאה לפועל כי המבקשת החזיקה כספים וזכויות המגיעים למשיב 2. משכך, בתשובתה המטעה והמוטעית לצו העיקול ובאי העברת הכספים האמורים על פיו, פעלה המבקשת בניגוד להוראות סעיפים 46-47 לחוק ההוצאה לפועל, באופן המצדיק חיובה בחובו הפסוק של המשיב 2 בהתאם להוראת סעיף 48 לחוק.

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 4524/07).

ביום 8.1.2008, דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן ) את הערעור. בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בקביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל, לפיהן הוכח כי המשיב 2 היווה מנהלה בפועל של המבקשת והוא אשר קבע את גובה משכורתו ויתר ההטבות ששולמו לו על ידה. עוד נדחתה טענת המבקשת כי בחיובה בהתאם להוראת סעיף 48 לחוק, חרג ראש ההוצאה לפועל מסמכותו. לענין זה נקבע, כי אמנם בקשת המשיבה 1 הוגשה כבקשה להרמת מסך ההתאגדות בין המבקשת למשיב 2. עם זאת, במהלך הדיון בבקשה, התקיים שינוי חזית, שעניינו, בין היתר, בשאלת חיובה של המבקשת בהתאם להוראת סעיף 48 לחוק והצדדים התייחסו לענין זה. כן לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בגובה הסכום בו חויבה המבקשת. זאת בנסיבות הענין, בהן הוכח כי תלושי המשכורת של המשיב 2 אינם משקפים את המצב לאשורו והסכומים אשר קיבל המשיב 2 בפועל מאת המבקשת עולים באופן משמעותי על הסכומים המופיעים בתלושי המשכורת, באופן שהסכום בו חויבה המבקשת נמוך מהסכום המותר לעיקול ממשכורתו של המשיב 2. לבסוף נדחתה טענת המבקשת, לפיה לא היה מקום לחייבה בתשלום החוב החל מהתקופה שתחילתה בחודש מאי 2005. זאת אחר שנקבע כי מועד תחילת התקופה לחיובה של המבקשת הינו ביום בו היתה המבקשת מחויבת אילו מסרה תשובה נכונה בתגובה לצו העיקול.

להשלמת התמונה יצוין כי עם פטירתו של המשיב 2 ביום 12.9.2007 נפסק חיובה של המבקשת.

מכאן הבקשה בפניי. לגישת המבקשת, מעלה בקשתה שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בדמות שאלת הסמכות לחייב צד בהתאם לעילה שלא נתבקשה וכן הצורך בקביעת נהלים ברורים לקיום דיון בהתאם לסעיף 48 לחוק. לגופו של ענין, שבה המבקשת על טענותיה בפני בית המשפט המחוזי. בבסיס הבקשה עומדת טענתה של המבקשת, לפיה משהוגשה בקשת המשיבה 1 כבקשה לצירוף המבקשת כחייבת בתיק ולהרמת מסך ההתאגדות, חרג ראש ההוצאה לפועל מסמכותו עת חייב את המבקשת בתשלום החוב הפסוק מכוח הוראת סעיף 48 לחוק. לבסוף, טוענת המבקשת כנגד קביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל, לפיהן המשיב 2 שימש בפועל כמנהלה של המבקשת וכן לענין שיעור הסכום המותר לעיקול ממשכורתו של המשיב 2, בו חויבה המבקשת כאמור לעיל.

המשיבה 1, מצידה, מתנגדת למתן רשות הערעור. לדידה, אין הבקשה מגלה כל עילה למתן רשות לערעור שני. אף לגופו של ענין סבורה המשיבה 1 כי דין הבקשה לדחייה. ראשית, נטען כי טענותיה של המבקשת מופנות ברובן כנגד קביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל והלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות כגון דא. לענין זה אף טוענת המשיבה 1 כי קביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל מבוססות הן כדבעי ומנגד טענות המבקשת לא נתמכו בכל ראיה. עוד נטען כי לא נפל פגם בהחלטת ראש ההוצאה לפועל לחייב את המבקשת בהתאם להוראת סעיף 48 לחוק, באשר המבקשת הסכימה הן במפורש והן מכללא בהתנהגותה, להרחבת החזית ולקיום דיון בסוגיה זו. לבסוף, נטען כי בדין חויבה המבקשת בתשלום החוב הפסוק החל מחודש מאי 2005, הוא המועד בו הוטל צו העיקול על כספי המשיב 2 אצל המבקשת ואשר ממנו ואילך פעלה המבקשת בניגוד לצו העיקול.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה 1, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינה של המבקשת נדון כבר בשתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). בענייננו, חרף טענותיה, לא הצביעה המבקשת על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש, יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של ענין.

טענה אשר לא נטענה בכתב טענותיו של בעל דין מהווה שינוי חזית ובית המשפט לא יתירה אלא בהתקיים נסיבות מסוימות, בהן קיומה של הסכמה מפורשת או מכללא של בעל הדין שכנגד להעלאת הטענה . ויודגש, ככלל סוגיית שינוי החזית אין עניינה אך בטענות עובדתיות אלא אף בטענות משפטיות המהוות משום שינוי חזית. עם זאת, מקום בו הטענה המשפטית מצויה בגדר מסגרת עילת התביעה ונובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים אשר הונחו לפתחו של בית המשפט ובעל הדין שכנגד, אין למנוע העלאתה. בייחוד כך, מקום בו ניתנה לצדדים ההזדמנות להתמודד עם הטענה (וראו: רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (לא פורסם, 25.10.2007)).

בענייננו, אכן הגישה המשיבה 1 בקשה שעניינה צירוף המבקשת כחייבת בתיק ההוצאה לפועל והרמת מסך ההתאגדות בין המבקשת למשיב 2. עם זאת, במסגרת החלטתו של ראש ההוצאה לפועל מיום 27.12.2006 הורה הוא כהאי לישנא:

"מורה להזמין את צד ג'...לחקירה ובירור אודות אי מילוי חובותיו החוקיות על פי צו/י העיקול שנמסרו לו כדין בגין חובותיו של החייב ליום 13.2.2007 שעה 10.00תוך אזהרתו כי אי הופעה במועד הקבוע עלולה לגרום לחיובו במלוא סכום החוב הפסוק כמצוות סעיפים 46+47+48 לחוק ההוצל"פ...מומלץ לצד ג' והוא אף נדרש בזה להצטייד בכל מסמך נדרש והקשור לנדון....".

לא זאת, אף זאת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי והדבר אף עולה מהמסמכים שצורפו לבקשה, בגדר הדיון שהתקיים בפני ראש ההוצאה לפועל בעניינה של המבקשת ביום 13.2.2007, חל שינוי חזית, שעניינו בין היתר סוגיית התקיימות התנאים לחיוב המבקשת בחוב הפסוק בהתאם לסעיף 48 לחוק. במסגרת דיון זה, נדרשו הצדדים לסוגיות הנוגעות לענין זה, לרבות זכויותיו של המשיב 2 במבקשת, הסכומים ששולמו לו או בעבורו על ידה

והשאלה האם שיקפה תגובת המבקשת לצו העיקול את המצב לאשורו.

עינינו הרואות כי הודע למבקשת בטרם הדיון כי הדיון ייסוב סביב שאלת אי מילויה אחר צו העיקול ואף הודע לה על האפשרות כי תחויב בתשלום החוב הפסוק מכוח סעיף 48 לחוק. יתרה מכן, במסגרת הדיון אף התמודדה המבקשת עם הסוגיה הנדונה. בנסיבות אלו, ומשהוכח בפני ראש ההוצאה לפועל כי התקיימו התנאים לחיובה של המבקשת בחוב הפסוק, איני מוצא כי חרג ראש ההוצאה לפועל מסמכותו בעשותו כן.

אף שאר טענות המבקשת דינן לדחייה. כאמור לעיל, מופנות הן ברובן כנגד קביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל ובעיקר לענין מעמדו של המשיב 2 במבקשת, הסכומים אשר קיבל המשיב 2 בפועל מאת המבקשת בתמורה לעבודתו בה ושיעור הסכומים המותרים לעיקול ממשכורתו של המשיב 2 בהתאמה.

קביעותיו אלו של ראש ההוצאה לפועל נסמכו על התרשמותו מחקירתו את הנציג מטעם המבקשת (בנו של המשיב 2), חקירתו את המשיב 2 עצמו ושאר הראיות שהונחו לפתחו לענין זה. הלכה היא כי

בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מ דובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל (פ"ד נ"ח (5) 297(2004)); מ' קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407).

על אף הוראתה של הלכה זו, נדרש בית המשפט המחוזי לטענות המבקשת ודחה אותן לגופן. לא זאת אף זאת, כאמור לעיל, טענות אלו אף נדחו במסגרת בקשת רשות הערעור שהגיש המשיב 2 על ההחלטה לחייבו בתשלום הסכום אשר עמד על 7,500 ש"ח. בנסיבות אלו, איני מוצא כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, אשר יש בו כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור בה.

לבסוף, איני מוצא כי נפל כל פגם בהחלטה לחיוב המבקשת בתשלום החוב הפסוק החל ממאי 2005, הוא המועד בו היתה מחויבת המבקשת לו היתה תשובתה לצו העיקול משקפת את המצב לאשורו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה 1 בסך 10,000 ש"ח.