רע"א 1558/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ. שאול עמנואל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים י' ענבר, י' שפירא ונ' בן אור) במסגרתו נדחה ערעור המבקשות על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ר' וינוגרד).

המשיב, יליד 1945, נפגע בתאונת דרכים ביום 12.8.02. המבקשות הן מבטחות הרכב, שפגע ברכבו של המשיב. התאונה ארעה במהלך שיעור נהיגה שהעביר המשיב, שהיה באותה עת מורה לנהיגה בעל וותק של למעלה מ-25 שנים. כתשעה חודשים

לאחר התאונה חדל המשיב לעבוד כמורה לנהיגה, והחל לעבוד בעבודות מזדמנות שונות. המשיב תבע את המשיבות בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מן התאונה. המבקשות מצידן טענו כי המשיב לא הפסיק לעבוד כמורה לנהיגה עקב התאונה, אלא בעקבות מאורע מאוחר לתאונה , שהתרחש ביום 16.3.03, ואשר במהלכו עוקל רכבו של המשיב במהלך שיעור נהיגה (להלן: אירוע העיקול ). כתוצאה מאירוע העיקול ומהעימות עם רשויות המס, כך נטען, חש המשיב שעולמו חרב עליו והוא אף יצא מביתו כשהוא חמוש באקדח מתוך מחשבה לשים קץ לחייו. זמן קצר לאחר מכן הוא הפסיק לעבוד כמורה לנהיגה. עוד טענו המבקשות כי הנכות שנקבעה למשיב אינה מצדיקה את הפסקת עבודתו כמורה לנהיגה.

2.

בפני בית המשפט שלום הונחו שתי חוות דעת רפואיות של מומחים שמונו מטעמו בתחום הנוירולוגיה ובתחום הפסיכיאטריה. המומחה בתחום הנוירולוגי קבע כי המשיב סובל מסחרחורת המצדיקה קביעת נכות בשיעור 15%, והבהיר בעדותו כי מורה לנהיגה שסובל מסחרחורת מנוע מלהמשיך לעבוד בעיסוק זה. המומחה בתחום הפסיכיאטרי קבע כי למשיב נותרה נכות נפשית בשיעור של 10%. תלונותיו של המשיב לפני מומחה זה נמצאו אמינות, בין היתר בהסתמך על בדיקות נוירופסיכולוגיות. המומחה הפסיכיאטרי הבהיר בחקירתו, כי יתכן שעזיבת העבודה כמורה לנהיגה נבעה משילוב של תאונת הדרכים ושל אירוע העיקול, כשכל אחד מהם תרם את חלקו במידה שווה. ואולם, בית המשפט קבע בהקשר זה, כי גם אם יאומצו דברי המומחה הפסיכיאטרי במלואם, הרי שהפגיעה בתאונה החלישה את מנגנוני ההגנה של המשיב כך שאירוע העיקול, שלא היה יוצא דופן כשלעצמו, גרם להתפרצות חמורה, והצטברות שני האירועים יחד היא שגרמה למשיב להפסיק לעבוד כמורה לנהיגה. בנסיבות אלה נקבע כי מדובר בנזק שאינו ניתן להפרדה. לאור האמור, נקבע כי תוצאות התאונה במישור הנוירולוגי ובמישור הפסיכיאטרי – כל אחת לחוד ועל אחת כמה וכמה שתיהן יחד – הן שגרמו למשיב לעזוב את עבודתו כמורה לנהיגה ולאבדן האפשרות שעמדה לו להמשיך ולעבוד במקצוע זה עד לפרישתו לגמלאות. לאור האמור פסק בית משפט השלום למשיב פיצויים בסך 1,048,600 ש"ח. סכום הפיצוי שיקף את ההפרש בין הכנסתו של המשיב, לו היה ממשיך לעבוד כמורה לנהיגה, לבין הכנסותיו מהעבודות שבהן עסק לאחר התאונה.

3.

המבקשות ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. ערעורן נדחה. בית המשפט אימץ את נימוקיו המקיפים של בית משפט השלום והוסיף עליהם מספר הערות ודגשים. כך, צוין בין השאר כי די היה בנכות הנוירולוגית כשלעצמה, כדי להצדיק את הפסקת עבודתו של המשיב כמורה לנהיגה, ולא היה מקום לזקוף לחובת המשיב את העובדה שהוא בחר להמשיך לעבוד תקופה מסוימת למרות שסבל מסחרחורות, תוך שהוא מסתיר את מצבו מהרשויות ומסכן את עצמו ואת הציבור; בית המשפט לא ראה עילה להתערב בממצאי המהימנות שקבעה הערכאה המבררת. נקבע כי תלונותיו של המשיב נתמכו היטב הן בחוות הדעת של המומחים הרפואיים, הן בעובדה שלמן הפסקת עבודתו כמורה לנהיגה, עשה המשיב כמיטב יכולתו למצוא עבודות חלופיות על מנת לקיים את עצמו ואת בני משפחתו; לא נמצאה עילה להתערב בממצאי בית המשפט קמא בנוגע לנתוני השתכרותו של המשיב; בנוסף, נדחתה טענה, שלא נדונה על ידי בית משפט שלום, ולפיה צריך היה ליחס משקל מכריע לכך שהמשיב לא הגיש תביעה לתקבולי ביטוח על פי פוליסת אבדן כושר עבודה שלו וכשנה לאחר התאונה אף ביטל פוליסה זו. הסברו של המשיב לעניין זה, לפיו הוטעה על ידי סוכן הביטוח שלו,

נתקבל על דעת בית המשפט המחוזי. לאור האמור נדחה הערעור.

4.

המבקשות אינן משלימות עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. המבקשות טוענות כי מדובר במקרה חריג וקיצוני, בו נפסקו הפסדי שכר מלאים לנפגע בן 59 שנים, שנכותו הרפואית היתה נמוכה. הן טוענות כי המקרה מעורר מספר שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית, ובהן השאלה אם איבד המשיב את מקצועו כתוצאה מהתאונה או כתוצאה מאירוע אחר; מהו הרף הראייתי הנדרש מאדם הטוען לאובדן מקצוע כתוצאה מתאונה; מהם המבחנים לאבחנה בין נזק שאינו ניתן להפרדה לבין עקרון הגולגולת הדקה ועוד.

5.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי לא תינתן, אלא מקום בו עולה סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית החורגת מנסיבות המקרה הקונקרטי. המקרה שלפנינו אינו מגלה כל שאלה שחשיבותה חורגת מגדר עניינם של הצדדים להליך זה. יתרה מזאת. הטענות שמעלות המבקשות בפנינו מכוונות בעיקרן כנגד ממצאים עובדתיים. הן נדונו באופן מקיף ויסודי על ידי בית משפט השלום, ושבו ונבחנו על ידי ערכאת הערעור. הערכאות הקודמות היו ערות לייחודו של המקרה: בית המשפט המחוזי הדגיש במסגרת פסק דינו, כי "מדובר במקרה חריג במשהו שכן נכות שאינה גבוהה במיוחד הובילה להפסקת עבודתו של המשיב בעיסוקו הקודם ולפסיקת סכום פיצויים שאינו מבוטל כלל ועיקר". יחד עם זאת נקבע כי "בהינתן שלהפסקת העבודה כמורה לנהיגה קיים ביסוס במצבו הרפואי של המשיב הנובע מהתאונה, מחד גיסא, ולאור העובדה שהמשיב בגיל מבוגר יחסית עם יכולת הסתגלות נמוכה, מאידך גיסא, מן הדין היה לפסוק פיצוי בשיעור ההפרש שבין השתכרותו אלמלא התאונה לבין השתכרותו במומו, כפי שעשה בית-משפט קמא". בנסיבות אלה, דין בקשת רשות הערעור להידחות. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.