רע"א 1573/21 יוסף נחמיאס ובניו נ. מרכז מסחרי תלפיות בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטים א' פרקש , נשיא, ע' שחם ו א' רובין ) אשר ניתן ביום 3.1.2021 בע"א 36489-07-20, ואשר דחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום ירושלים (השופטת מ' שרביט ) אשר ניתן ביום 1.6.2020 בתא"ח 56411-01-20, ואשר בגדרו התקבלה תביעת המשיבה נגד המבקשת לפינוי מושכר. במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נדחה גם ערעור המבקשת על החלטתו של בית משפט השלום אשר ניתנה ביום 25.5.2020, ואשר במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

הרקע לבקשה

2.

המושכר נשוא הבקשה מצוי בשכונת תלפיות בירושלים והוא כולל חנות, מחסן ומשרדים. בשנת 2004 נחתם חוזה שכירות בין בעלי הדין לפיו המבקשת תפעיל במושכר חנות למכירת ביגוד, הנעלה וכלבו במשך עשר שנים עם אופציה להארכת החוזה ביחס לחנות לחמש שנים נוספות (להלן: תקופת האופציה ). בשנת 2005 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות נוסף ביחס למחסן, ובשנת 2014 נחתם הסכם שכירות ביחס למשרדים.

3.

בשנת 2014, עובר למועד תחילתה של תקופת האופציה, פנו הצדדים לקבלת שמאות מכרעת בנוגע לדמי השכירות בתקופת האופציה בהתאם להסכמתם בחוזה השכירות. המבקשת סירבה לקבל את קביעת השמאי המכריע והצדדים הסכימו להפנות את המחלוקת שנתגלעה ביניהם להליך גישור. הגישור ארך כשנה וחצי ובסופו, בשנת 2017, נחתמו הסכם גישור וחוזי שכירות ביחס לחנות ולמחסן עד שנת 2024. דמי השכירות החודשיים לחנות נקבעו בשיעור של 85% מדמי השכירות כהערכתם על-ידי השמאי המכריע. בחוזי השכירות נכלל סעיף, לגביו הוסכם בין הצדדים כי הוא בבחינת שטר בוררות, ולפיו כל מחלוקת שתתגלע בין הצדדים תימסר להכרעתו של בורר שזהותו הוסכמה מראש (להלן: הבורר ).

4.

משמיאנה המבקשת לקיים את דרישת המשיבה לתשלום דמי-השכירות ביחס לחנות על-פי חוות דעתו הסופית של השמאי המכריע, פנתה המשיבה לבורר. בחודש מאי בשנת 2018, ניתן פסק בוררות שקבע את דמי השכירות החודשיים והורה למבקשת לשלם למשיבה את יתרת חובה. ביום 27.11.2019, דחה בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט א' דורות ) את בקשת המבקשת לביטול פסק הבורר ונתן אישור לפסק זה. כפועל יוצא מכך, דמי השכירות החודשיים והחוב הנובע מהם הפכו לחיוב פסוק חלוט. חרף זאת, המבקשת לא שילמה את חובה על-פי פסק הבורר שאושר כאמור, ואף הפסיקה לשלם כליל את דמי השכירות ביחס לכל חלקי המושכר. ביום 26.12.2019, שלחה המשיבה למבקשת דרישה לתשלום חוב דמי-השכירות שעמד באותה העת על סך של כ-4 מיליון ₪ והתראה לפינוי המושכר ככל שההפרה היסודית של הסכמי השכירות לא תתוקן וחוב המבקשת לא יסולק בתוך שבוע ימים. משלא נענתה, שלחה המשיבה למבקשת הודעה על ביטול הסכמי השכירות בשל הפרה יסודית של ההסכמים, של פסק הבורר ושל פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהודעתה, דרשה המשיבה מהמבקשת לפנות את המושכר על כל חלקיו. בהמשך, הגישה המשיבה תובענה לפינוי המושכר, והמבקשת הגישה בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות.

5.

ביום 25.5.2020, בגדרו של תא"ח 56411-01-20, דחה בית משפט השלום ירושלים (השופטת מ' שרביט ) את בקשת המבקשת לעיכוב הליכים. בית משפט השלום בחן את טענות הצדדים וקבע כי טרם הגשת התובענה, פנתה המשיבה למבקשת בשתי הזדמנויות, תחילה בהתראה טרם הגשת התביעה ודרישה לתשלום דמי-השכירות, ולאחר מכן בהודעה על ביטול הסכמי השכירות ודרישה לפינוי המושכר. עוד נקבע כי לא התקיים משא ומתן בין הצדדים לאחר פניותיה של המשיבה וכי המבקשת לא העלתה בשום שלב אפשרות, בקשה או דרישה לקיום בוררות עובר להגשת התובענה.

6.

בפסק דינו מיום 1.6.2020, קבע בית משפט השלום ירושלים כי ההודעה בדבר ביטול הסכמי השכירות ניתנה על-ידי המשיבה כדת וכדין. בית משפט השלום התייחס לקשיים הכלכליים של המבקשת, אולם קבע כי אין בהם כדי לאיין את ההפרה היסודית ולשלול מן המשיבה את הסעד של ביטול ההסכם הנובע מהפרה זו. בית המשפט נתן את דעתו להשלכותיו של נגיף הקורונה, אך קבע כי אין בכך כדי להצדיק את אי-תשלום דמי-השכירות בתקופת החוב "שהיא קודמת בהרבה למצב החירום". באשר למחסן ולמשרדים, בית משפט השלום קבע כי אין בתשלום המבקשת שנעשה בדיעבד בסמוך למועד הדיון כדי לרפא את ההפרה היסודית של אי-תשלום דמי-השכירות בגין המחסן והמשרדים במשך חצי שנה, וזאת ביתר שאת מקום שבו הפרה זו מצטרפת להפרה היסודית שבאי-תשלום החוב המשמעותי ביחס לחנות. לאחר ששקל את כלל השיקולים, קבע בית המשפט כי על המבקשת לפנות את המושכר על כלל חלקיו ולהחזיר את החזקה בו לידי המשיבה עד ליום 1.11.2020. על פסק דין זה ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי ירושלים.

7.

ביום 3.1.2021 דחה בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטים א' פרקש , נשיא, ע' שחם ו א' רובין ) את ערעורה של המבקשת, הן על החלטת בית משפט השלום שניתנה ביום 25.5.2020 והן על פסק דינו שניתן ביום 1.6.2020. בית משפט קמא קבע כי אין בחומר הראיות דבר המלמד על קיומו של משא ומתן בין הצדדים וכי לא ניתן טעם המניח את הדעת למחדל המבקשת של אי-קיום פסק הבורר שניתן בחודש מאי, בשנת 2018. בית המשפט המחוזי קבע כי המקרה דנן איננו בגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בהחלטתה של הערכאה הדיונית שלא להורות על עיכוב הליכים על בסיסה של תניית בוררות בהסכם שבין בעלי הדין. כמו כן, לא מצא בית משפט קמא לנכון להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום, בקבעו כי פסק הדין, על כל ממצאיו וקביעותיו, מנומק כדבעי ומשכנע. בתוך כך, דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשת לעיכוב ביצועו של פינוי המושכר – זאת, בין היתר, בשל התקשרות המשיבה בהסכם עם שוכר חלופי.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקשת

8.

המבקשת טוענת כי הבקשה שלפניי מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי", שכן היא מעלה שאלות משפטיות מובהקות ו עקרוניות אשר חורגות מעניינם הפרטני של בעלי הדין. לשיטתה, מדובר בשתי שאלות כאלה :

א.

מהו היקף סמכותו של בית-משפט שלא לעכב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות מקום שבין בעלי הדין קיימת תניית בוררות?

ב.

שנית, מהו המשקל שעל בתי המשפט ליתן להשלכותיו של משבר נגיף הקורונה על חיובים חוזיים?

9.

המבקשת טוענת כי הערכאות קמא לא נתנו משקל ראוי להשלכותיו של נגיף הקורונה על ענף הביגוד בכלל, ועל מצבה הכלכלי בפרט. כמו כן, נטען כי הערכאות קמא התעלמו מקיומה של תניית הבוררות אשר הוספה להסכם בין בעלי הדין מתוך הבנה של מערכת היחסים המתמשכת שבין הצדדים, אשר במסגרתה שילמה המבקשת למשיבה למעלה מ-20 מיליון ₪ לאורך השנים, ובהתחשב בסביבה העסקית המיוחדת והתנודתית בתחום האופנה והביגוד.

10.

המבקשת טוענת כי בהחליטו לדחות את בקשתה לעיכוב הליכים, בית משפט השלום התעלם מכוונתם המשותפת של בעלי הדין, אשר ביקשו להפנות כל סכסוך שיתגלע ביניהם לבוררות. לפי סעיף 5(ג)

לחוק הבוררות, בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד לכך. המבקשת טוענת כי המשיבה לא הביאה כל טעם מיוחד אשר יצדיק את בירורו של הסכסוך בבתי המשפט ולא בבוררות, כפי שהוסכם בין הצדדים מלכתחילה.

11.

עוד נטען כי הערכאות קמא שגו בקביעתן כי בין הצדדים לא התקיים משא ומתן וכי המבקשת לא דרשה קיום בוררות עובר להגשת התובענה, וזאת בניגוד לראיות שהוצגו על-ידי המבקשת. בהקשר זה, טוענת המבקשת כי מנהלהּ הכללי ניהל משא ומתן עם נציגי המשיבה ועמד על זכותה החוזית של המבקשת לברר את המחלוקת בין הצדדים בפני הבורר. המבקשת מוסיפה וטוענת כי עצם בקשתה לעכב הליכים על-מנת שהסכסוך יידון בבוררות מראה על נכונותה ורצונה לקיום הבוררות. המבקשת מנמקת את מועד הגשת הבקשה לעיכוב הליכים לאחר הגשת התובענה בכך שקיוותה להגיע לפשרה ולהבנה עם המשיבה מבלי להידרש להתערבותם של בתי המשפט ושל הבורר.

12.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי בית משפט השלום שגה בקבעו כי תשלום דמי-השכירות ביחס למחסן ולמשרדים בסמוך למועד הדיון אינו מרפא את ההפרה היסודית. המבקשת סבורה כי המשבר הכלכלי אליו היא נקלעה בעקבות התפשטות נגיף הקורונה וסגירת חנויותיה הוא בבחינת נסיבה מיוחדת אשר מצדיקה את העיכוב האמור בתשלומים.

13.

לבסוף טוענת המבקשת, כי בית משפט השלום שגה בקבעו כי ביטול ההסכמים על ידי המשיבה נעשה כדין, שכן לשיטתה, ביטול ההסכמים נעשה תוך שימוש לרעה בזכות ובחוסר תום-לב.

דיון והכרעה

14.

כפי שנקבע בהלכת ביבי כבישים , "לא כל החוזים נולדו שווים" (ראו פסקה 12 לפסק דיני בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.2019), וכן את דברי הנשיאה א' חיות בדנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (19.4.2020)). כל חוזה ועולמו שלו; וכך הוא גם במקרה שלפניי שבו קבעו, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי – זה אחר זה – שורה של ממצאים וקביעות פרטניות בנוגע למערכת ההסכמית שבין בעלי הדין ולהפרתה על ידי המבקשת אשר צברה חוב משמעותי של דמי שכירות בלתי משולמים, הפרה את פסק הבורר, ומיאנה לפנות את המושכר. השאלות שהמבקשת העמידה לפתחנו אינן בגדר שאלות רוחב כלליות שטרם באו על פתרונן. מענה לכל אחת מהשאלות הללו הוא מענה תלוי-נסיבות אשר נגזר מפרטי המערכת ההסכמית שבה עסקינן.

15.

בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שקלו את נסיבות המקרה דנן ונתנו מענה נקודתי לכל אחת מהשאלות הללו. קביעותיהן אלו של הערכאות קמא אינן לרוחה של המבקשת, וזאת בהחלט ניתן להבין. ברם, קביעות אלו אינן מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן נחה דעתי כי מתן רשות ערעור על קביעות כאמור איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

16.

נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. משלא נתבקשה תשובה, ואך לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.