רע"א 1581/00 דוד ישי נ. האגודה למען החייל

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ג'ובראן) בע"א 4199/99 מיום 26.1.2000 בה דחה ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בחדרה (כב' הרשם אהוד קפלן) מיום 11.3.99 בתיק הוצל"פ 12-11199-98-3.

2.סלע המחלוקת בין בעלי הדין הוא פירוש פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב ביחס לאופן חישוב תקופת ההלנה של פיצויי הפיטורין אשר מגיעים למבקש עקב פיטוריו מעבודתו אצל המשיבה.

בפסק הדין של בית הדין לעבודה נקבעו הקביעות הבאות:

(1) המבקש פוטר ב1.12.95-.

(2) כספי פיצויי הפיטורין הועברו לחשבונו ביום 22.1.96.

(3) על המשיבה לשלם פיצויי הלנה עקב האיחור בתשלום פיצויי הפיטורין לתקופה שמ16.1.96- ועד 22.1.96. (להלן - "פסק הדין").

טוען המבקש כי את סכומי ההלנה יש לחשב על פי הקבוע בחוק לתקופה שממועד הפיטורין ועד למועד בו שולמו פיצויי הפיטורין בפועל, כלומר מ1.12.95- ועד 22.1.96.

לעומתו טוענת המשיבה כי על פי פסק דינו של בית הדין לעבודה נקבעו 6 ימי הלנה בלבד מ16.1.96- ועד 22.1.96.

3.המבקש פנה ללשכת ההוצל"פ כדי לממש את פסק הדין בדרך הפרשנות הנראית לו ולכך השיבה המשיבה בטענת "פרעתי" בטענה כי שילמה את כספי ההלנה ל6- ימים על פי פרשנותה היא את פסק הדין. ראש ההוצל"פ קיבל את טענת המשיבה וקבע כי על פי פסק הדין משך התקופה לחישוב ההלנה נקבע מפורשות לתאריכים שבין 16.1.96 ועד 22.1.96, ויש לאכוף את הפסק על פי לשונו ובהתאם לכוונתו.

4.על החלטה זו ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, ובהחלטתו קבע כב' השופט ג'ובראן כי אכן פסק הדין קבע קביעה ברורה לפיה יש לחשב את תקופת ההלנה למועד שמ16.1.96- ועד ה22.1.96- וכי קביעה זו הינה פרי מסקנה שהתבססה על ראיות שהושמעו. אי לכך הסיק כי יש לאמץ את החלטת ראש ההוצאה לפועל ואין להתערב בה ולשנותה.

5.המבקש עותר בשלישית, והפעם לבית משפט זה, בבקשה ליתן לו רשות ערעור על מנת שיוכל להעלות שוב את טענתו בדבר פרשנותו הנכונה של פסק הדין על פי דרכו בכל הנוגע לחישוב תקופת ההלנה של פיצויי הפיטורין.

6.לאחר מקרא טיעוניו של המבקש באתי לידי מסקנה כי דין בקשתו להידחות.

המדובר לפנינו בפירוש קביעותיו של בית הדין האיזורי לעבודה בפסק דינו בכל הנוגע לתקופת הזמן אשר במסגרתה יש לחשב את פיצויי ההלנה.

צדקו שתי הערכאות דלמטה בקובען כי קביעות פסק הדין ברורות, אינן משתמעות לשתי פנים ואינן מותירות מקום לספק. השאלה אם צדק בית הדין האיזורי בקביעתו לגופה אם לאו אינה עומדת לדיון משלא הוגש ערעור על פסק הדין, ואילו לצורך אכיפתו של פסק הדין עומדת אך שאלת פרשנותו הנכונה לצורך יישומו.

בהיבט זה אין למצוא פגם בגישתן של הערכאות דלמטה; פרשנותן את פסק הדין הינה נכונה ואין מקום להתערב בהכרעותיהן.

ומעבר לכך: מאחר שמדובר בענין שנדון כבר בשתי ערכאות, בכל מקרה לא היה מקום כי ערכאה נוספת תיזקק לו, משלא עולה כאן שאלה בעלת היבט עקרוני - ציבורי שיש לה השלכה מעבר לעניינם המוגדר של בעלי הדין עצמם. (השווה ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור, פד"י לו(3) 123).

בהינתן כל הטעמים האמורים, דין הבקשה להידחות.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.